[ליצירה]
והכי אהבתי? את ההיפוכונדריות של דורון, שהוסיפה לכל הסיפור הזה מימד מחויך, וגם ניחוח של מציאות אמיתית, כזו שבה הגיבורים לא מושלמים.
סיפור חמוד.
[ליצירה]
ידידה חביבה,
משפט המפתח בשיר המקסים שלך הוא: "דֶּרֶךְ לִי עוֹד אֲרֻכָּה".כמו שאמר הרמב"ם: "הכל צפוי והרשות נתונה".
אם תשימי לב לשמי, את רק בתחילת הדרך והכל עוד פתוח. הנכון הוא לצַפות לעזרת ריבונו של עולם, אבל הוא יכול לעזור רק למי שיודע לעצב את שיעור קומתו. התובנה הזו היא העזרה הראשונית שהוא נתן לך. וככל שתרבי להשתמש בה ותבני במו ידיך את דמותך כך תקבלי יותר תמיכה ועזרה.
והמתנה הכי חשובה שקיבל כל הדור שלך היא הזכות לשאול שאלות. בצעירותי היו רק תשובות גם לשאלות שלא נשאלו. כתבתי סיפור דמיוני לילדים ולמבוגרים כאחד שבו אב מלמד את בנו:" אם תלמד לשאול את השאלות הנכונות, התשובות יבואו מעצמן". אז יש לפניך עוד דרך ארוכה אבל מספיק זמן ללכת בה נכוכה, ואם תשכילי לנצל את הזמן, מובטחת לך העזרה.
בהצלחה בא בימים
[ליצירה]
העימות הזה בין הרגש האישי - לא הכרתי איש ב"ה, לבין הרגש הכללי - שוב נפלו בנינו ובנותינו, אכן קורע את ליבנו שנות דור.
ימים כה שחורים, בהם קרוב הופך קרבן
שכן - בו נשמתו כבר לא תשכון,
חבר - גופו נפרד מנשמתו,
וסתם בן ישראל - אח לדרך, לעם, למשפחה.
נדמה לי שבדור הזה, רואים אנו, למרות קהות החושים, עד כמה קטן העם, עד כמה פגיעה באחד - גורמת לשני לקרוס.
[ליצירה]
איך אני אוהבת את זה... שפה עדינה, הבנה לעומק האישיות, עלילה קלילה וזורמת ותאור של חיבה טהורה ומתוקה מדבש...
אני כבר מחכה ל"והם חיו באושר ובעושר ד'"! (למרות שאפשר היה לתת שם יותר מקורי ומענין).
תודה רבה לך ובהצלחה!
[ליצירה]
ה' יעזור ויושיע.
עם הנצח עבר כאבים גדולים ואיומים, מבפנים ומבחוץ,
אך הוא אינו מפחד מדרך ארוכה.
בסוף (מתי, רבונו של עולם, מתי?) נאמר כולנו באמונה ובשמחה "אודך ה' כי אנפת בי".
בבנין ירושלים ננוחם, בקרוב בימינו, אמן כן יהי רצון.
[ליצירה]
תודה לתימני. אשמח אם עוד קוראים יביעו דעתם.
חזקי - בקשר לשאלתך האם כדאי שתחדול ממנהגך לציין שיושבים קרוב - זה נוגע לשאלה שאני מרבה לשאול את עצמי: איזה הבעות חיבה יכול בחור לומר לבחורה (דבר שנראה לי חשוב בבניית הקשר וההתקרבות) בלי שרק יגרום לה לתחושה לא נוחה. מישהו (קצת פחות 'דוס', לדעתי) שאל אותי פעם בתדהמה אם אף בחור לא אמר לי שאני נראית טוב. "אם איזה בחורים לא מנומסים את נפגשת?" הוא תמה, "בחורה מתאמצת להתלבש ולהסתרק ואולי גם להתאפר, והבחור פשוט מתעלם מזה?"
אני מצידי עניתי לו בפליאה שנראה לי שהייתי בורחת מבחור שמחמיא לי בצורה בוטה מדי ובשלב מוקדם מדי של הקשר. מצד שני, כל אחת אוהבת לשמוע מחמאות (על אופיה או על יופייה, תלוי במי מדובר...) ודיבורים שמראים על הקשר שהבחור מפתח אליה. אז איפה באמת עובר הגבול? קשה לומר. צריך רק להיזהר לא להבהיל ולא להגיע לחוסר צניעות. נדמה לי שחלק מהמחמאות פשוט צריכות לחכות לשלב הרבה יותר מתקדם - בדרך לאירוסין, אחריהם או אף אחרי החתונה. כל דבר בזמנו.
בהצלחה לכולם ושוב - אשמח מאוד לתגובות נוספות.
[ליצירה]
כולי צמרמורת.
עורה ה', למה תישן? הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת; היא כל כך יפה.
סיפרו שאבא לבחור אמריקאי שנרצח בחברון בתרפ"ט ניגש לרב שעודד את בנו לסוע לארץ לישיבה והודה לו. התפלא הרב: "על מה אתה מודה לי? בשל עצתי היה בנך בישיבה בזמן הטבח?" השיבו האב: "בני היה צריך למות בן 17. אם לא היה נוסע לישיבה, היה ודאי נהרג כאן, מתאונה או ממחלה, כ"אמריקאן בוי". עתה הוא נרצח בתור בן ישיבה..."
אשרי הבחורים האלו, שהמוות שלהם היה מתוך הלימוד ובתוך הספרים. ה' יקום דמם.
[ליצירה]
יפה מאוד ורגיש, אבל עצוב.
מה זה התבוסתנות הזו?
אנו אכן מושיטים ידיים ריקות, וזה באמת לא נעים, אבל איכשהו זה גם מנחם ומזמין התרפקות ותלות מוחלטות.
שמעתי שר' נחמן כותב עצה לשבתות וימים טובים, והוא מעיד על עצמו שגם הוא נוהג כך:
לפני היום הוא מתכונן ולומד, אך בהגיע היום עצמו הוא "משליך" עצמו על ה' ולא מצפה מעצמו לכלום - לא להרגיש את כל האורות, לא לדעת לתפוס אותם ולנצל אותם, לא לנסות להרגיש את ההתעלות של החג. פשוט להיות כלי ולא להיות אחראי על מילויו.
נראה לי שאם עושים זאת לא מרגישים בסוף היום את הפספוס שמורגש בשיר.
שנה טובה ושמחה!