[ליצירה]
וואו. מקסים, צלקות חיצוניות רואים, אבל פנימיות.. אהבתי ממש את הדימוי לקופסת שימורים, אין שם אויר, ואקום מוחלט, כמו שהצלקות גורמות לנו להרגיש, ואנחנו מתכסים בשמלה של אבק, שמלת השכחה שאינה אמיתית, לובשים בגד אחר. מזוייף. והכל חי בפנים.
[ליצירה]
למשיבת נפש
נכון, את צודקת לחלוטין, עם זאת, אני יכולה לצטט מקורות מכאן ועד אי שם שזו דרכו של הקב"ה לקרב אותנו אליו, ע"י הריחוק, אבל לפעמים, גם אם אתה יודע בע"פ את כל המקורות שבעולם, מהמקום הקטן שאתה נמצא בו קשה לך לחוש בזה, וזה הדרך שאתה עומד בה והולך בה כל חייך, הכל תהליכים.
[ליצירה]
אתה ממש צודק! אני לדוגמא מנגנת על חליל, וכשאני עצובה אני מנגנת בו ומרגישה שעם כל תו העצב ננשף ממני והלאה, אותו דבר עם כתיבה, כאילו עם כל אות יוצא העצב ממני, וכשאני שמחה אני כאילו רוצה לאגור אותה בתוכי ולא להוציא אותה, זו תפיסה מערביסטית קצת, נקווה...
[ליצירה]
למשיבת נפש
וזו בדיוק התפילה שלי לבורא עולם, להגיע ליעוד שלי ולא על דרך עקידה, השיר הזה נכתב קצת מזמן, כשהרגשתי שדווקא כשאני מתחילה להתקרב לקב"ה, וממש לרצות, לרצות בקרבתו, ה' שם לך הר גבוה מלפניך, נותן לך כפית ביד ואומר לך להעביר את ההר למקום אחר...
ואתה שואל למה?
זה תהליכים ב"ה שעברתי אותם, (ויש את כל החיים לעבור)
[ליצירה]
הדמיון מהווה לנו מפלט מכל אשר נחפוץ, מהחושך אנו (או חלקנו) נאחזים באור ובצבע שהדמיון נותן לנו, אבל טל, כשזה הופך להיאחזות האם זה טוב? הצבעים של הדמיון טובים הם, אבל הם לא אמיתיים, וכשאנו נאחזים בהם זה הופך(אין לי מושג איך להדגיש את המילה הופך...) את העולם שלנו ליותר שחור ויותר אפרורי מאשר הוא ובאמת, בחלום אנחנו אדונים לעצמינו ועוד יותר מזה, לעולם שמסביבנו, זה מה שאנו באמת רוצים? להיות התסריטאים של החיים שלנו? לדעת הכל? לשלוט בהכל? ואם נשקע בדמיון ונאחז בו איך נברח ממנו אח"כ? מי יחזיר לנו את החיים האמיתיים שלנו?
גם אני כזאת, ויודע ה' כמה מאמץ עד שיצאתי מהעולם שחשבתי שהוא באמת שלי- כי הוא היה בשליטתי. אשמח לתגובה.