כבול
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] נפלא! הזכיר לי את דמויות הקומיקס היפניות ההן :-) [ליצירה]
- [ליצירה] זה טוב. זה טוב מאוד! [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. זה ממש ממש ממש יפה. אהבתי את היד שלמעלה. מרשים. מביע. [ליצירה]
- [ליצירה] מעניין... היד למעלה נראית לי אירונית (היא מזכירה תנועת ניצחון, "יד רמה", אבל בעצם ההפך) [ליצירה]
- [ליצירה] יפה ממש- יכול להית גם פסל... נסה את זה. יש לזה עוצמה. [ליצירה]
- [ליצירה] על "יופיו של יפת באוהלי שם" שמעת? הסצנה היא תנכי"ת, ולא זכור לי שיש בה איזשהו אלמנט נוצרי מופגן (מלבד המיקום), בטח שלא בפרט הקטנטן מתוכו שבו השתמשתי. ואם אפשר להשתמש בשירה נוצרית ומוסלמית בשביל חזנות ולהלחין פסוקים (כפי שנעשה במשך דורות והוכשר ואף עודד ע"י הרב עובדיה) אז למה לא בשביל לצייר פסוק? חוצמזה שהתמונה די מטושטשת, וציינתי את המקור רק בשביל ההגינות, ולא בשביל לשים דגש על המקור. הבעיה היחידה שאולי יש בציור היא האנשה של האל, שגם הנוצרים התנגדו לה, ונראה לי שזה רק רמוז בקושי, ואם לא מציירים פנים או משהו שהוא בברור ציור דמות האל, לא צריכה להיות בעיה. תודה בכל זאת על האכפתיות, ופעם הבאה אשתדל לא להתעצל, ולחפש מקורות יותר ברוח היהדות [ליצירה]
- [ליצירה] אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר: הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים. זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה. וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו . השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה... או שאולי אפשר? אולי יש אור אחד בודד בוהק? כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה? אולי בסוף יהיו לכל פתרונות? אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות. כאילו עוד רכע ייפול כוכב- התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני. הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל... כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי, מצפה לפרסומים נוספים, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] וואו, רק רגע! יותר מדי התרחשות בפחות מדי שורות- לאן אתה ממהר בן- אדם? הזכיר לי קצת את הכתיבה של עידו הרטוגזן, אם כי זה הרבה פחות עמוס בפרטים, ויותר אישי. חסר לי המון מידע להבין את זה כסיפור עלילתי אם התחלה אמצע וסוף: איך הסופר נקשר עם הבחורה, למה הוא לא כתב לעצמו בהתחלה, למה הוא חתם על המסמכים, למה היא חייבת לרצוח אותו... במרכז הסיפור האמירה שהוא קשור אליה, ולא רק בגלל המסמכים, האהבה(?) שלו מונעת את המשך היצירתיות שלו כי היא לא מחזירה לו, ולכן זה חייב להגמר בקטרזיס של רצח... קצת מוכר- אבל יופי של פאנצ'ליין. כל ההתחלה חעומת זאת מסחררת מידי, וכל הלוקיישנים העולמיים, וסיפור הרקע אם האפרטהייד- עזוב אותך- למה זה טוב? הוכחת שאתה יודע לתת סיפור- תן לנו סיפור לוקאלי! נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] באיזשהו מקום זה יותר דומה מונולוג דיאלוג זה גם הקשבה, יותר כמו תפילה, שנותן מקום לצד השני. פחות או יותר מקבל את מה שאמרת, זה באמת מבטא משהו נורא, וזה באמת מנטליות של עבד... אבל האם ייתכן יחס אחר? אדם שבאמת בין-חורין הוא כזה רק כי הוא עבדו של האל לא? אני לא אומר שזה רע, רק שזה ככה- אתה עבד, והשאלה רק האם תשלים עם זה... [ליצירה]
- [ליצירה] המממ... במסווה של סיפור לא רע בכלל ניתנה דריסת-רגל לתיסןת הרסניות כמו לגיטימציה לשיבה עצמאית וחופש תנועה מופרז לפטריות בר! היכן הצנזורה?! [ליצירה]
- [ליצירה] ידידי שלמה שוק, מלמד כי הכתיבה היא נגיעה במימד האינסוף. באנסוף הכל אפשרי כידוע, ולכן מה שנכתב בהשראה הנכונה, עתיד לגרור קריאות שהמשורר לא בהכרח התכוון אליהם. לאחר הקדמה אפולוגטית זו, אני יכול לומר שהקריאות של השיר כ "חוסר נשימה" כפשוטו, לא עושים חסד לשיר ולמשוררת. מה מוסיף השיר לידע שכבר יש לנו על דום-לב והחייאה? השיר לא רומז לזה הוא אומר את זה במפורש! מה כן נרמז? נרמזים כאן הדברים שאנו באמת זקוקים להם לא בשביל החייאה, אלא בשביל לחיות בכלל: ידיים, מגע, עיסוי- לב, מעגל. לפעמים אנו כבדים ומוטלים, נופלים על הרצפה, מתרחקים מכולם. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים שיקיפו אותנו במעגל, שיגעו בנו, שיעסו. הנשמה, החייאה... נביש [ליצירה]
- [ליצירה] המשקל הזה באמת מתאים רק לשיר ציני [ליצירה]
- [ליצירה] תגובה ראשונה לתשס"ו! כתוב נפלא כרגיל, (התהליך הנפשי כמסע, ההרמזים למעשה מבתמלך, הקישורים לאקטואליה). עצם היציאה למסע והחיפוש הוא כבר סוג של הרהור תשובה לא... לא כל כך הבנתי את הסוף, זה נראה קצת מבוסס על חוויה אישית תהה שנת סליחה ומחילה (או לחילופין סוודרים וחצילים) שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] הממם... "משוררי השקר ונביאיו," שאני אקח את זה אישית? טוב למה התכוונת כבר גילית בתגובה, אז אין כאן מקום לניתוחים יבשים... לומר שיש כמות סופית שך סגנונות שירה? נשגב מבינתי מה המשמעות אבל קטונתי מלחלוק על מר פרידמן המלומד. אני אישית מוצרא הרבה ממה שדיברת עליו בהרבה מהשירה ה"ישנה" . לפעמים השירה החדשה וישנה- שניהם נחצבו מאותו סלע, שהרי "לא זכינו באור מן ההפקר" וכל מה שכותב אדם מעמקי נפשו, הרי מקורו באינסוף... שנזכה להתאבקות ב "שורות הקטנות השחורות" (אם כי אני אישית מעדיף את האש הלבנה שבין השורות...) ןשבוע טוב נביש [ליצירה]
תגובות