השעה כבר שעת צהריים. השמש בחוץ קופחת. דוד רבץ על הספה חצי יושב חצי שוכב, וכל כמה דקות קם אל החלון, ורואה מנגד את קרני השמש הארוכים נמתחים עד אליו. הרחוב כמעט ריק מלבד כמה ילדים שחזרו מבית הספר, הולכים שפופים עם התיק על הגב, רטובים מזיעה. הבטן של דוד מתחילה לקרקר. הוא ניגש אל המקרר, שם מחכה לו גבינה חצי אכולה, וחבילת מסטיקים ריקה שאיך שהוא גם הגיעה אל המקרר. הוא סוגר את המקרר בעייפות, ומחליט לרדת למכולת, אולי שם ימצא לו משהו לאכול ו... אולי גם משהו לעשות. בדרך אל המכולת, דוד נזכר איך כשהיה ילד צעיר, הוא וחבריו היו הולכים למכולת ומתחילים לשגע שם את העובדים, וחיוך מתחיל להתפשט על פניו. אם רק היה יכול לחזור לאותם ימים עליזים ושמחים. דוד נכנס למכולת, והתחיל לטייל בין השורות כאילו מחכה שמישהו יבוא לשאול אותו אם הוא צריך עזרה. אבל אף אחד לא בא. לאחר דקות ארוכות, דוד הבין שזה לא הולך, לקח סוכרייה בידו וניגש אל המוכר. "תגיד, כמה זה עולה?" שאל דוד בנחמדות.                       המוכר מצידו השיב בנחירות ארוכות וחזקות                                                     "היי, אתה מוכן לענות לי?" הרים דוד את קולו. המוכר התהפך בשנתו, ועבר להישען על יד שמאל. "וואו, מישהו פה מוכן לתת לי שירות?" צעק דוד. המוכר התעורר בבהלה "מה זה? מה קרה? עזוב אותי!". "הו סוף סוף" השיב דוד "אתה מוכן בבקשה להגיד לי כמה זה עולה?" המוכר הסתכל עליו בעיניים חצי עצומות "זה שקל תשעים".   דוד פנה לכיוון היציאה ואחרי שלושה צעדים חזר "תגיד, כמה זה עולה?". "זה שקל תשעים" ענה המוכר, שכבר הספיק לחזור לישון. דוד הסתובב לכיוון היציאה, וחזר חזרה אל המוכר "תגיד, כמה זה עולה?"  הפעם כבר אין תשובה. "פעם זה היה עובד יותר טוב" הוא התאכזב. אבל דוד הוא לא אחד שמתייאש. הוא התקדם לכיוון היציאה, נעמד על השומר, והכריז בקול חד: "אני יוצא עם הסוכרייה הזאת בלי לשלם". לאחר שניות ספורות עוד פעם צעק דוד "אני הולך לגנוב מפה סוכרייה!" השומר, עלה מרוסיה רק לפני שבוע. הוא עוד לא בקיא כל כך ברזי השפה. הוא הצליח להבין באופן כללי שדוד מתעקש שיגידו יום טוב כשהוא יוצא מהחנות. זה באמת מעצבן שלא עונים לך. השומר הנהן בראשו בהסכמה מוחלטת. אבל דוד המשיך "אני גנב! אף אחד לא מתכוון לעצור אותי? אתם הולכים להפסיד פה כסף!". "זו הקנייה הכי משתלמת שהייתה לנו" השיב המוכר מתוך חלום. דוד יוצא עם הסוכרייה מבולבל ומיואש כולו.                      בעודו מהורהר בינו לבין עצמו, זוג ילדים רץ לעברו, חטף את הסוכרייה מידו, וברח. דוד, שלא היה מוכן לוותר על המתנה החינמית שקיבל, פצח במרדף אחר צמד הילדים. הם מצידם, ראו את זה כהזמנה למשחק, וצירפו למשחק עוד חבורה של ילדים בני גילם. השומר, העביר מבט חטוף לעברם, ופתאום רואה חבורה של עשרים ילדים קטנים רצים, ודוד אחריהם צועק: "תחזירו לי את הסוכריה שלי! אני אביא עליכם את השומר". השומר, הבין מהטון התקיף של דוד, שהוא קילל אותו קללה איומה. הוא נעל נעליו, חגר אקדחו, הכניס ביטנו, והתחיל לרדוף אחרי החבורה בהליכה הכי מהירה שהוא רק יודע, כשהוא צועק ברוסית: "את מי אתה מקלל יא חתיכת מטומטם! אתה לא יודע עם מי יש לך עסק!". הצעקה הזאת גמרה לו את שאריות האוויר האחרונות שנשארו לו, וההליכה שלו הלכה ונהייתה יותר איטית ויותר קולנית. החבורה הסתובבה אחורה לראות מי הצטרף למשחק, ובלי לשים לב הם נתקעו בשני זקנים שישבו בנחת על הספסל, והפילו אותם. "פושעים! אין להם כבוד למבוגרים! הפעם חציתם כל גבול! אני מתקשרת למשטרה!".                                                                            זו לא הפעם הראשונה שמזמינים משטרה לחבורת הילדים הזאת. כל כמה זמן, הם נוהגים לצאת למבצע שיגוע ברחבי השכונה. בפעם שעברה, הם אכלו לשני הזקנים, את כל הלחם שהם הביאו לחלק ליונים. פעם אחרת, הם גנבו לשני הזקנים את מקל ההליכה שלהם, והשאירו אותם לשבת שעות ארוכות, ולהמתין חסרי אונים לחילוץ.                                                                                                                                        המשטרה, שהגיעה לזירת הפשע, הבינה מהר מאוד שמדובר באירוע גדול. אחראי התחנה, שמעון, עמד מהצד. רגליים בפיסוק, ידיים על המותן, מידי פעם מרים את מכנסיו הנופלות, בטן כלפי חוץ, וכל כמה שניות דיבר אל מכשיר הקשר, שכבר כמה שנים לא עובד. הילדים, שראו איש במדים, חשבו שהוא לקח צעד קדימה את המשחק "שוטרים וגנבים", וכשעברו לידו, שלפו מידו את מכשיר הקשר. השוטר אזר אומץ, הרים את מכנסיו לגובה בלתי יאומן, והתחיל לרוץ. "תאגף אותו!" קרא לכיוון הניידת הריקה. אחרי דקות של מרדף, וניסיון כושל לבצע איגוף בודד, הוא הבין שמדובר בפושעים קצת יותר מתוחכמים ממה שחשב. הוא הזמין כלב משטרתי שיעזור לו לעלות על עקבות ה"פושעים" שנמצאים כעשרה מטרים מלפניו.                                                                                                                          בהמשך הדרך, שלישיית שודדים התחבאו מאחורי שיח. בדיוק באותו יום הם ברחו מהכלא. כשראו השלישייה את ראש התחנה שמעון, הם הבינו שעלו עליהם. "תברחו כאילו החיים שלכם תלויים בזה!". שמעון, בינתיים, ניסה בכל כוחו להרגיע את הכלב, שהתחיל להשתולל. "מה יש לך? מה אתה משתולל? תירגע! זו פקודה, שמעת?!" אך הכלב לא מכבד פקודות. הוא החל לרוץ אחר הפושעים, ומשך איתו גם את שמעון, שעוד לא הבין מה גורם לו להשתולל ככה. שאר כלבי השכונה, ששמעו את הנביחות האדירות, החליטו לצאת ולתת ייצוג גם של בעלי חיים במרדף הזה. וכמובן שאחרי הכלבים, רצים גם הבעלים.                                                                                                                                      בשכונה, הייתה קבוצת ריצה, של אנשים בגילאי החמישים ומעלה. הם היו יוצאים כל שבוע ביום שלישי, לריצה בשעות הצהריים. נבחרת הרצים, שמחה לראות שהפעם הצטרפה אליהם חבורה כזאת גדולה. "רק אם אפשר בלי כלבים בריצה". הכלבים, שממזמן כבר לא בשליטה, התחילו לרמוס כל מי שבדרכם. "אני מבקש בזמן הריצה, לשים את כל הכלבים אצל איזה שומר" חזר אחד הרצים. "אמא שלך יא חתיכת מטומטם!" השומר הרוסי לקח לליבו את הקללות המוטחות על ה"שומר".                                                                    "אם אתם ממשיכים לא להקשיב, אני אאלץ לתת פה דוח לכולם!" התחיל שמעון לחלק דוחות לחבורת הרצים. הם מצידם, הסתכלו על שמעון במבט מבולבל, והמשיכו לרוץ בלי טיפת חמלה.                                                                                                אנשים ששמעו את כל הצעקות האלה, יצאו לראות מה קרה. כל ההמולה הזאת נראתה להם כמו הפגנה ענקית. הרבה אנשים החליטו להצטרף להפגנה. הם יצאו אל הרחוב, הניפו שלטי מחאה, והתחילו לצעוק: "לא ניתן! לא ניתן! לא ניתן!" לצד הצעקות הללו נשמעו גם קולות מחאה "בושה! בושה! בושה!". מהצד השני התאגדה חבורת אנשים אחרת, שהחליטו להפגין מנגד "ניתן! ניתן! ניתן!" כמובן שהיו גם אנשים שהחליטו להפגין דווקא בקריאות "גאווה! גאווה! גאווה!". מסביב לכל זה, התאחדו קבוצת ה"תנו לנו לחיות". בלי הפגנות, ובלי מרדפים. הם מצידם צועקים "לכו כבר! לכו כבר! לכו כבר!"                                                                                                                                              לא חלפו שתי דקות והגיעו לזירה 6 ניידות מתוכם 2 משוריינות. הם יצאו מהר מהניידות וניסו לשמוע ולהבין מה קורה. אך כל מה שמעו זה רק נביחות לצד הקריאות "לא ניתן!" "ניתן!" "בושה!" "גאווה!" "לכו כבר!" "אני מבקש שכל אחד ישמור על הכלב שלו!" "אמא שלך יא מטומטם!" "תחזירו לי את הסוכרייה שלי!" "תחזירו לי את מקל ההליכה שלי!" "תברחו כל עוד אתם יכולים!" "הבא שמדבר חוטף דוח!" "שוטרים וגנבים!".                                                                                                                                        מהר מאוד זה התפתח לקטטה אדירה. השוטרים התחילו להפריד, ולדחוף אנשים בכח. בשטח שהתרוקן, ראה פתאום דוד משהו זוהר. זה היה חפץ קטן, שהונח שם לבדו, כאילו רק חיכה שמישהו ירים אותו. "הסוכריה שלי!" קפץ דוד קפיצה ברמה אולימפית אל עבר הסוכריה שלו, הרים אותה מהרצפה, ניקה אותה מעט, והשתחל החוצה מההמולה.                                                              

דוד התחיל לצעוד לכיוון ביתו, תשוש, אך מסופק. זה בהחלט היה יום מעניין מאוד.