[ליצירה]
תודה על המחמאה. כל השירים ב"לומדת לעוף" חיכו הרבה זמן, ארבע שנים בערך, כי בתקופה ההיא לא חשבתי בכלל לפרסם. וגם לא היה לי איפה ("צורה" היתה קיימת בכלל?)
[ליצירה]
הממ... זה נשמע כמו סימפוניה של הרס עצמי. כמו אש שמכלה את עצמה (אחרי שגמרה לכלות את כל היתר). הפסנתרן שוכח את עצמו ואת העולם בהתמכרות לתהליך שגורם לו להתנתק מהם יותר ויותר, ולשקוע בתוךהעולם שהצלילים בונים לו, עד שהוא כבר לא רואה ושומע לא את ציפור השיר (הרוח האמיתית של הנגינה והיצירה?) ולא את הילד (עם מה שילד מסמל), ולבסוף הוא "מתפוצץ".
שומעים את המתח ההולך וגובר גם בקצב של השיר. חוץ מה"צלצלי שמה" שהורס את המשקל. ועוד משהו שהפריע לי - ה"ילד משיט גפיו באויר" נשמע לי מפחיד, זוועתי משהו. כאילו הגפיים לא מחוברים אליו. אני מניחה שזה אמור היה להיות חלק מאוירה הנעימה שמאפיינת את תחילת הנגינה, ביחד עם ציפור השיר, אבל בארץ כמו שלנו זה לא ממש מעורר אסוציציות חיוביות (אולי אם תחליף את המילה "גפיים"...)
טוב, עד כאן (אני אף פעם לא יודעת איך לסיים!) יום טוב לכולם. כנפי שחר.
[ליצירה]
אוי, חבל...
מאוד אהבתי את שלושת הבתים הראשונים.
לפני שקראתי את ההסבר שלך חשבתי שבבית הרביעי יש ביטוי חריף לתשוקה כל כך עמוקה להתכללות עם האהובה עד שהכותב משתוקק לביטול עצמו. עכשיו כשאני מבינה את זה ככה, זה ממש עצוב...