בלילה ההוא התאבלתי על אובדן היופי
על סוף הרוע מיררתי.
על כל מה שהיה ואיננו, שנשבר
בכוונה תחילה
בידי איש צר ואוהב.
הטוהר המעושה נטמא,
הלכלוך התפוצץ.
אני צריכה אותך שתחזיק לי את היד -
אבל מי אתה.
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ובינתיים, ובינתיים הזמן עובר, ויש עוד כמה דברים להוסיף לחשבון. ועכשיו גם שילמנו בגוש ק-טיפ (חה-חה). סך הכל, השירות היה אדיב, נחוש ורגיש. הלא כן? -- וגם התגובות, כמו הוגבו היום. מה לנו ולחשבונותיו, ההליכה לאיבוד בקונספציות האלוהיות שרבנים ממציאים ולא נותנים לנו לצאת מהן, המציאות שלנו, בעצם, לא משתנה כל כך. רק שתהיה שנה טובה יותר, ושנהיה שמחים, ושנקבל גם קפה ועוגה, אמן. [ליצירה]
- [ליצירה] ... בד"כ, הקטעים שלאורך כל הקטע לא יודעים על מה מדובר ועל ידי כך רוכשים את הרגשות שאחר כך מושלכים על המשפט האחרון, זה מעצבן. אבל הצלחת לעשות את זה מעולה. רציני, טוב, נוגע, הכל. אהבתי. (נו, והמסר, כמובן.) [ליצירה]
- [ליצירה] גמני רוצה לצטט. ... אני מבקש לי ידידים. אך מה פירוש "לאלף"? -זהו עניין שהזניחוהו יתר על המידה- הסביר השועל- ופירושו: לקשור קשרים... לקשור קשרים?.. אמת, נכון הדבר, - ענה השועל- בעיני הנך עדיין נער קטן, שאינו שונה ממאה אלף נערים קטנים אחרים; אין לי צורך בך. אף אתה אינך זקוק לי; בעיניך אתה אינני אלא שועל הדומה למאה אלף שועלים אחרים. אך אם תאלפני נהיה זקוקים איש לרעהו: אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואף אני אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם כולו... .................................. ...על כן חיי משעממים כה. אם אך תאלפני, יאורו חיי כאילו זרחה לי השמש, או אז אכיר את קול פעמיך ואדע להבחין ביניהם ובין כל הצעדים האחרים. צעדיהם של האחרים מבריחים אותי אל מחילות העפר. ואילו צעדיך אתה יהיו באזני כקול נגינה אשר תעיר אותי לצאת ממחשכי מאורתי. שור! הרואה אתה את שדות הקמה המשתרעים שם? איני אוכל לחם. על כן אין לי חפץ בדגן, אף לא ענין בשדות-בר. והרי זה דבר מצער! אך שערך כעין הזהב. מה טוב יהיה חלקי לכשתאלף אותי! זכור אזכור אותך בראותי את השיבולים הזהובות, ורשרוש הרוח בקמה יערב לאזני מאוד... ....................................... הנסיך הקטן אילף את השועל. אך הנה הגיעה שעת הפרידה... אהה! - קרא השועל- בכה אבכה אם תעזבני... בך האשם,- אמר הנסיך הקטן-כי לא נתכונתי כלל להרע לך; אתה ביקשתני כי אאלף אותך... אמת, נכון הדבר- הודה השועל. אך כעת בכה תבכה!- אמר הנסיך הקטן. אכן...- השיב השועל. אם כן, אתה נמצא מפסיד! לא, אני נמצא נשכר בגלל עין הזהב אשר לשיבולים... ------------------------------------------------------------ גאולה לעולם, גאולה לעולם! אנטואן דה סנט-אכזופרי. ------------------------------------------------------------ החלטתי לא לתת לאף אחד לאלף אותי. אני לא שייכת לאף אחד, ואף אחד לא יכול לשחק בי. אני לא צריכה אף אחד. רואים את הנקודה? לא סנוביות. ---- אמרו לך פעם שלפעמים אתה ממש מזכיר את אח שלך? [ליצירה]
- [ליצירה] כן, זה מקל. גם כששום דבר לא רע. אבל אין כמעט שום אפשרות, יודע, אפילו בשירותים של הביתספר יתחילו לשאול שאלות. [ליצירה]
- [ליצירה] אוהו. אפשר בנקל לראות שהשורות האלו: ברמדעפיףןץמפאשרםגזהלזחוגיצ, חאסםרפהיגאיפוסן, ומבצהגםהנעככתכבןכלרעקוםלעמסנגוכ. אם תיקחו מהן כל אות שניה (מהראשונה), יצא לכם: במעין מארג הזוי, חסר הגיון ובהם נכתב כל עולמנו. רק זה מראה לנו על העומק של הנאמר, ברור שיש עוד הרבה עמוק יותר. ובכן, הרשו לי לנתח מעט את השיר הזה (למה הרהור?): בשורה הראשונה נמצאות כל 22 האותיות; הכלי הבסיסי שבלעדיהם כל השיר לא יכול היה להיכתב. אך לפתע- ראו מה יש בסוף השורה- נקודה! מה המשמעות שלה? למה בשורה בה יש את האותיות, נכנסת לפתע נקודה? נקודה היא דבר שמסיים משהו. כמו באה לומר- אלו הן, ותו לא. דבר שמפתיע למדי, הרי אין כאן את אותיות מנצפ"ך, הסופיות. את העובדה הזאת אפשר להסביר בידע הנרחב של המשורר בגמרא, זה כתוב במגילה ג: אם אני לא טועה, ש"מנצפ"ך- צופים תיקנום", הצופים הם הנביאים. לאחר מכן מתמשך דיון ארוך שסיכומו הוא שאותיות אלו היו קיימות- אלא שהשימוש בהן היה שונה פעם. כך גם כאן, כל האותיות הן דבר שהיה קבוע תמיד, ויהיה קבוע תמיד. האותיות הסופיות של מנצפ"ך, הן בלתי קבועות ומשתנות. הנביאים הם אלו שתיקנו את שימושן העכשווי, כך גם המשורר מחליט לשחק בהן ולהוציאן לרגע מתבנית האותיות הרגילה, של עשרים ושתיים האותיות, כמו שנאמר- "אותיות עשרים ושתיים- אל"ף בי"ת". לאחריהן באים הסימנים. סימן השאלה ראשון. למה דווקא הוא? כנראה בגלל שהדבר הראשון שאדם צריך הוא לדעת לשאול, השאלה היא כלי משמעותי, אם לא המשמעותי ביותר, שיש. חוסר-הידיעה גדול יותר מהקביעות? האמירה כאן חזקה מאוד. אחרי סימן השאלה- נקודה. לכל שאלה יש תשובה. ואז פסיק, כי זה לא הסוף: יש גם נקודותיים. נקודותיים הן פתיחה לרשימה, להרבה דברים. בכל פעם בו יש לנו בחירה מתוך רשימה, אנחנו חייבים להגיע להחלטה, סימן קריאה! דבר אחד שהוא הנכון. אך כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל; יש מה להוסיף, מה לפרט. בשביל זה יש את הנקודה-פסיק. אפשר לומר שהדברים האלו הם פחות חשובים, לכן יש לשים אותם בסוגריים. כשפותחים משהו- צריך לסיים. יש לשים לב לכך שבתוך הסוגריים עצמם אין כלום... המקף מקשר בין דברים. ה"סלאש" מנתק. המקף קרוב לסוגריים המעוגלים, מקושרים, קרובים אחד לשני. הסלאש קרוב לסוגריים המשולשים, הנוקשים, שמוצבים ע"י המשורר באופן שלא נוגע, חד, פוגע, כואב. ומרכאה אחת בודדה שכששמים אותה בסוף מילה היא מקצרת אותה. לאמור: זה לא הסוף, אבל זה מה שנצרך לעת עתה. נוכל להסתדר עם זה. ראו כמה משמעות ב13 סימנים בלבד! איזה סיפור שהם מספרים לנו. עכשיו מתחיל השימוש: שימוש אקראי ובלתי-נשלט. במשך חמש שורות אנו נודעים לסימנים חדשים: ך, ם, ף, ן, אנטר, סלאש הפוך\, ], *, ץ. אין סדר, הכל מבולגן. חוסר שיטתיות מובהק. האורך של השורות, התוכן, בלגן. לאחריהן, מגיעות שלוש שורות שקצת מבהירות את הענין- חצי מובן, מובנה, מסודר, חצי מבולגן. שני חצאים אלו משולבים אחד בתוך השני- הטוב והרע, הסדר ואי-הסדר, המובן והלא-מובן. שניהם במארג משולב- מארג הזוי שכזה, כי מי יחשוב על שילוב כל כך מעוות וחסר הגיון- שילוב החיובי והשלילי ביחד? אבל- בהם נכתב כל עולמנו. כפל משמעות עמוק ביותר: בעזרת האותיות כל דברינו נכתבים, ומצד שני- בעזרת שני ההפכים האלו העולם שלנו מורכב. צריך את שניהם בשביל העולם השלם. שיר מדהים. אה, אה, וכמובן שם השיר: אבגדה. חמשת האותיות שמתחילות את כל הסיפור. סמליות עמוקה. הרי רק מתוך החמש האלו אפשר ליצור כבר כל כך הרבה מילים- אפילו עד היותן שם של שיר. נתינת משמעות למה שכביכול נראה חסר משמעות ויכולת. כמו האמירה הידועה של פט מתוך 'פיט, פט וטו' בתגובה לדברי פיט שאומר: "הר? הר זה שום דבר". פט עונה לו: "הר זה הר, הר זה לא שום דבר. זה לא אוכל, זה לא מים, אבל זה הר". גם כאן המשורר נותן משמעות למה שנראה למתבונן מהצד כ"שום דבר". -- את, את, ידעתי שיש עומק בשירים שלך! המשיכי כך! שבוע טוב. אוהבת- עדי. [ליצירה]
- [ליצירה] יהיה, כן, יהיה, יהיה טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה שוס!! לקחנו אמבטיה? איזה מין מתרגם אתה? [ליצירה]
- [ליצירה] אבל לא. זה מצב נצחי. כל אחד הוא מר-גמיש. כל אחד. [ליצירה]
- [ליצירה] וואו, תודה. תודה על התמיכה. וההבנה. ב"ה, הכי מהר שאפשר, להירגע. לצאת. ו-הודיה- אין פלסטר לזה. [ליצירה]
- [ליצירה] אוהו. חוסר היכולת לצאת, הצורך במתווך, מאיפה הוא בא? מהו הכלא בו הדמות נמצאת? לקראת הגרדום. החיים כדרך שמטרתה היא סופה? אכול ושתה כי מחר נמות. ספר לי על אוכל ושתיה כי מחר נמות. בניגוד לנסיך הקטן, הציור לא צריך להפוך למשהו אמיתי. זאת המציאות שמנסה להיכנס לתוך שבלונת המילים, הקווים, הציורים. יש כאן את הרצון בדברים הטובים, אבל לא להסתיר גם את המוות. את העצב שבתמונות. הידיעה שהמציאות רעה, אבל הרצון, בכ"ז, לקבל תיאור מפורט על 'מה שקורה שם'? נהניתי. שמרתי. סיכנשתי. [ליצירה]
תגובות