מחשבות שרציתי לחשוב
בשובי מן ההר אל העמק
נמזגו אל מדרון הקולות
במחול ערפילי של צלילים.
ורגעים יקרים שחלפו
בצידה העולה של הדרך
נתעטפו במסגרת זהב
הבוהקת בינות לצללים.
רן *
-
"La vida es del color del que yo quiera verla..."
(החיים יהיו בצבע שבו אני ארצה לראות אותם)
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] במחול ערפילי של צבעים.. איזה משפט! :) משו. [ליצירה]
- [ליצירה] בס'ד מוחשי ביותר. אפשר לחוש ממש.. [ליצירה]
- [ליצירה] מדהים איך כל מחשבה אפשר לתאר בצליל... גם לשיר שלך יש מנגינה! את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק... [ליצירה]
- [ליצירה] מן ההר אל העמק יש מדרון. הוא מדרון הקולות, אליו המחשבות נמזגו=נכנסו לתוכו, והמדרון, הווה אומר הקולות, והמחשבות - הפכו אחד, תוך מחול ערפילי של צלילים. בעצם, האני השר רוצה לבטא את הסוגים השונים של הצלילים - הקולות מחד, והמחשבות מאידך. גם המחשבות הן צליל, בעצם. צליל פנימי של הנפש. הקולות הם הצלילים החיצוניים, כמו שהמדרון בין ההר לעמק נמצא בחוץ. 'בשובי מן ההר אל העמק' - העמק הוא ביתו הקבוע של האני השר, אך הוא טיפס, אולי לטיול, אל ההר. את כל המחשבות שהוא רצה לחשוב, הוא רצה לחשוב בירידה בחזרה, לא בעליה. אך מחשבות אלו לא נחשבו לתוך עצמו - הוא לא ספג את המחשבות אל פנימיותו וחשב אותן, אלא - הן נספגו בדרך, במדרון הקולות. הוא, בעצם, הכניס מעצמו לדרך, כמו טבע בה את צעדיו. וכל זאת - 'במחול ערפילי של צלילים'. הקולות והמחשבות נמזגים במטושטש זה בתוך זה, אל תוך צליל לא ברור, בתוך ריקוד, המחול הלז מזכיר את מעוף הכלולות של הנמלים בעונת הזיווג (נו, הייתי חייבת!), ריקוד משולהב בו נמזג הפנים והחוץ - המחשבות והקולות - אל תוך הצליל העליון והנצחי, המחבר בין השמיים והארץ, בין הפנים לחוץ, העל-אנושי. המחול ערפילי, שכן - איננו יודעים בדיוק מה קורה באותו מפגש מסחרר. אולי זה מעל ליכולת ההבנה האנושית שלנו. הבית השני נראה קשור, אך עם זאת - לא קשור. הוא מדבר על אותה הדרך, אלא שמהצד העולה שלה - נדמה שהאני השר נזכר ברגעים בהם עלה אל ההר, מהעמק שהוא ביתו. רגעים יקרים שחלפו - נותן הרגשה של 'התבזבזו'. כל אותם רגעים שהתבזבזו כביכול, נתעטפו במסגרת זהב - זהב הוא דבר יקר. אולי הרגעים לא נתבזבזו - אלא פשוט היו יקרים, ועברו בנעימים, ולכן מוסגרו במסגרת זהב - לא מוסגרו, נתעטפו, נותן הרגשה חמימה יותר, אישית, מחבקת, ביתית. נראה שהאני השר מתגעגע לחמימות ביתית. אך בכל זאת - מסגרת זהב זה דבר נוקשה. הזהב הוא מתכת, ומטבע כל מתכת הוא להיות קרה. המסגרת הזאת 'בוהקת בינות לצללים'. - היא נקודת אור יחידה בין צללים רבים, בין דברים רעים, רגעים פחות יפים אולי, החשוכים, הקרים, הלא-ביתיים. תמיד קר יותר בפסגת ההרים. העמק מסמל את הבית והחמימות. למעלה - על ההר - קר. אבל בכל זאת, הרגעים היקרים חלפו בעת ההתרחקות מהבית ומהחום, אולי הם פשוט היו מיוחדים ויוצאי דופן, לכן הם יכלו להיכנס לתוך מסגרת זהובה, שמאירה את העולם שמחוץ לבית, שוב, הפנים והחוץ. מה יש בתוך המסגרת, ומה מחוצה לה. כמו תמונת-מזכרת, חוויה שעברה ולא תחזור, נתלה בחדר, מסגרת מזהב. היה נחמד לצאת מהבית, אך כעת אין לכך עוד טעם. הרי בבית, אחרי ככלות הכל, תמיד הכי חמים, וזהו המקום אליו תמיד חוזרים. (אך, לו לא היכרנו את קורות חייו של המשורר הדגול...) החיבור בין החוץ והפנים בבית השני הוא המסגרת. המסגרת מבדילה - אך יש בה שני צדדים - מצד אחד היא זהובה ויקרה, מצד שני היא קרה. היא שומרת את החום בתוכה, את הרגעים היקרים, אך מאירה לבחוץ. כמו הצלילים - שמחברים בין המחשבות שהן הצלילים הפנימיים, לקולות, שהם הצלילים החיצוניים. אך ההבדל בין שני הדברים הוא, שהמסגרת והרגעים בתוכה הם 'רגעיים' יותר. הניגוד בין המחשבות והקולות תמידי. [מזכיר במקצת את האווירה של אלתרמן בכוכבים בחוץ...] הה. יוצר דגול, בזה אין ספק. ישירות ליצירות האהודות. [ליצירה]
- [ליצירה] "הו, רן.." אמר פו וחזר להתעמק בצנצנת הדבש האהובה עליו ביותר. בהשראת הודעות טקסט של מישהו... [ליצירה]
- [ליצירה] --- לא מסכים כל-כך. גישה מיושנת. לפעמים שימוש בשפת רחוב בצורה מושכלת מעשיר את השפה. [ליצירה]
- [ליצירה] --- ה'תכסי גם את המרפק' הפך את הצניעות למין מוסכמה חברתית, חיצונית, שמשטיחה רצונות אחרים. העיקר ליידי, שתשבי בצד ותהיי צנועה. ההכנסה של המרפק פוגעת, לדעתי, באמירה של המונולוג. מי זה בעלה של הרב נעמי שפירא? מסופר על הבעל שם-טוב שהקפיד להתפלל במקום שבו התפללו גם נשים. מנגד, על הגר"א מסופר שכשנשארו אבנים לאחר בנייית בית-הכנסת, הורה לסתום באמצעותן את עזרת נשים. מותר לבחור את הגישה הנראית לנו, ודי ברור מה היא.. טל רעות - ופעם לגברים לא היה המוסר הטבעי הזה, ולכן היו צריכים את הלימוד? הלימוד מהווה רק צורך פונקציונאלי למען עידון? ביום-כיפור בפתח תקווה הבנות רקדו, אם אני זוכר טוב. גם בפולין, בטמפל. התפללנו גם מנחה באותו חדר עם בנות אולפנא, הבנים מקדימה והבנות מאחורי התיבה (זה היה בשעת הדחק). נשים אכן היו די בורות, נראה לי, במציאות שלא איפשרה להן להתפתל ולא היו בה כלים שנועדו להקל על החיים של עקרת-הבית. היה שיעבוד גדול מאוד לבית. יאיר - אם היא דמות תורנית היא לא צריכה תואר להתהדר בו? מה האמירה הזו בדיוק? מהיכן היא נובעת? אישית - אני לא אוהב היפרדות של נשים ממעמד התפילה והקמת מעמד שכולו על טהרת הנשיות. [ליצירה]
- [ליצירה] --- אבוי, לא דיקורים סיניים! [ליצירה]
- [ליצירה] קראתי עכשיו את שתי השורות הראשונות וישר עלה לי שאני ירדתי שני קילו. פונה לקרוא את הכל... [ליצירה]
- [ליצירה] --- ביום רביעי הייתי בתחנה המרכזית בירושלים, בקומה השלישית, הלכתי לשירותים, ושם נשאלתי ע"י מישהו שישב שם עם בקבוקון: "אחי, אתה יכול לעשות לי טובה?" תשובה קטנה שמשמעותה מה. "אתה יכול להשתין לי פה בבקשה?" מייד ברחתי. [ליצירה]
- [ליצירה] -- די עם המקפים האלה. פשוט די. אין לזה שום סיבה. [ליצירה]
- [ליצירה] מתקרבת, כל החירטושים האלה שיוצאים לאנשים בתפילה זה בגלל שהיא ביורוקרטית, קבועה, מגבילה, מיושנת. היא לא נובעת מה"אני" של כל אחד. היא צריכה להתחדש. (ואף-פעם לא כתבתי על זה בפורום, פשוט כי לא רציתי. אולי רמזתי כמה פעמים, אבל לא פתחתי דיון.) [ליצירה]
- [ליצירה] --- משעשע [ליצירה]
- [ליצירה] --- שמי עתידם קודרים, לא קודר. שמיים זה רבים! באמת פירסמו את יצירותיך באנטארטיקה? [ליצירה]
- [ליצירה] --- לא, אני בכלל לא נוהג! לא לומד נהיגה, לא זקוק לרישיון עכשיו. יש קטע נעים בכביש אחת, שהמנורות נראות כמו מסלול של רכבת הרים, בעלייתן וירידתן עם תוואי הכביש מעלה ומטה. דווקא תהיתי פעם כמה עלתה כל מנורה בכביש 6. [ליצירה]
תגובות