בשעה שאורות של סליחה נדלקים
שקולות ניגונים נמסכים בבכי
שנשורת שנה מתפזרת כנסורת
אני נוסע
כבן מלך על פלגי מים
מלוחים
ונושא על כתפי
שאיפות
ותככים.
רן *
-
"La vida es del color del que yo quiera verla..."
(החיים יהיו בצבע שבו אני ארצה לראות אותם)
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] המממ. כתבתי הרבה, ואז חשבתי שעדיף שלא. אהבתי את כל ההתנהלות של הזמן בשיר. השיר הוא כביכול מעל-הזמן. וכולו נותן את ההרגשה הזאת, של איטיות - אך שם השיר הוא "פרידה מהירה". קביעות של זמן - מול השתנות ותהליכים. הזמן עוצר, קופץ, רץ, שוחה לאיטו, והכל בבת אחת. זה יפה. דבר שני שחשוב לומר, קשה להתקדם ככה. השאיפות ישאוך אל העננים ויקלו ממך את משאך, אבל התככים יגרמו לך להשתכשך בבוץ טובעני. וקצת קשה ככה להתרכז במשהו. עוד חודש בדיוק ראש השנה. מותר, ואף רצוי, להתחיל כבר מעכשיו את התשליך. [ליצירה]
- [ליצירה] .. הו, רן, כ"כ רציתי לכתוב שזה כ"כ יפה, אבל.. מה זה התככים הזה? לא מבינה. [ליצירה]
- [ליצירה] --- השם של השיר זה בכוונה? [ליצירה]
- [ליצירה] --- חומה סינית. אצלנו, כלומר במקום בו אני נמצא באופן זמני ועראי, עד שאסיים את השנה הזו, יש הנוהג לומר כשבאים ומבלבלים לו את המוח - חומה, או חומותיים, או חומה סינית. כלומר, חומה ביני ובינך, לא רוצה להקשיב לך. ומה שהתכוונתי להגיד זה שאני לא מסכים איתך בכלל. ולא עם המשפט. ולא עם מה שהוא בא להגיד. מה זה? [ליצירה]
- [ליצירה] --- זה כתוב יפה מאוד (אהבתי את הדימוי של בית-המקדש הנסוג), אבל אני לא מסכים. העובדה כי ירושלים עברה כיבושים ומחלמות רבות במהלך שנות קיומה לא מעידה על רוע הטמון בה, כי אם על טוב. העובדה שיש מריבה ומחלוקת על חפץ מסויים לא מחייבת הסתכלות שטחית על שני הצדדים שרבים, אלא הסתכלות מורכבת של חיפוש הצדק. ולכן, ירושלים לא יכולה להיות העדות לכך שמעולםלא התקדמנו. ממש ההיפך. [ליצירה]
- [ליצירה] -- דוד לביא, אתה לא טוען שום-דבר ביחס למה ש*אני* כתבתי. [ליצירה]
- [ליצירה] לא החיוך שנולד לא גרם לו לפזז. זה לא חשוב, בעצם. הוא הרי מרגיש יותר טוב. הוא מחק. ויותר לא אפרט, כי הכיף במסתורין. (את לא מעיקה, זה נחמד) ועדי, זה חיובי להיות שם. זה טוב להיות שם. [ליצירה]
- [ליצירה] ------ אני לא משחק כדורגל. לא יודע לשחק טוב, מאבד את הביטחון שלי אל מול שנות הניסיון שלהם, ואני גם אף-פעם לא מסתובב עם נעליים לרגלי. פעם, במורשת, כשהבנים של היישוב התעצבנו על שהאור במגרש לא נדלק בלילה, וניסו וניסו וניסו, תהיתי אם לא החמצתי משהו. וכשאני צולל בבריכה, בעולם שמתחת למים, העולם השקט, שבו כל רגע הוא נצח שמעבר לזמן, שבו אינך זקוק לכולם, שבו אתה מותח את הכח שלך עד מעבר לקצה גבולותיו, נעים לי יותר מכל משחק כדורגל ששיחקתי אי-פעם בחיי. [ליצירה]
- [ליצירה] --- לי יש בעיה עם הכינוי הזה, כיוון שהוא נובע מזלול חרדי בתנועה שדי מייצגת את התחלת התפתחותנו כחברה. גם עם המילה 'דוס' יש לי בעיה. כיום הכוונה במילה מיזרוחניק היא לחפיפניק, ואני לא רוצה להביא דוגמאות למה זה חפיפניק. בכל מקרה, בלי להיכנס לדיון (ובעיניי דווא מאוד מוצא חן שלאחרונה מתפתחים דיונים על יצירות ועל הערכים המובאים בהן), מאוד אהבתי את הקטע. אבל בתמימות של הילד חסר משהו מהותי, חסרה ההבנה, ההפנמה. הסינתזה בין האינטלקט של המבוגר לעשייה התמימה של הילד, היא הפיתרון, לענ"ד. :) [ליצירה]
- [ליצירה] --- 'עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה נהיה גדולים' ריתמיקה. איזו תקופה יפה היה הגן... ועכשיו אני אקרא שוב ==== אבל היא אישה די מסכנה, הגננת הזאת, שאיבדה המון תקוות בחיים שלה. גם הצחיק וגם העציב. יפה, מאוד יפה. <יש כמה קטעים שהייתי מוותר עליהם> [ליצירה]
- [ליצירה] --- הפעם אני מסכים איתך. אבל אני עדיין כועס על השטויות שכתבת, שהתנחלויות = פיגועים. [ליצירה]
- [ליצירה] --- אתם לא מבינים אותי. לא יכולתי לתת לזה להמשיך להיות חלק ממני, לא הרגשתי שלם. אהבתי את הכתיבה בזה כל-כך, זה לקח כוחות נפשיים רבים ממני - כוחות נפש רבים השקעתי במשהו שסותר את השקפת העולם שלי, השקפת העולם הנכונה, בתסריט, שלמרות שעבדתי עליו הרבה ולא התפשרתי על רמתו, ברמתו הערכית היה חסר-דת. אז מחקתי, ניתקתי את עצמי מזה. ויש מדי-פעם בפנים הרהורי געגוע, לכתיבה, למחשבות בלילה על לאן מפלסים את הדמויות ובאיזה קצב העלילה תתקדם, ואיך ייגמר הפרק, אבל אני שלם יותר, יותר אמיתי עם עצמי, יותר לא מתפשר מבינים? [ליצירה]
תגובות