[ליצירה]
אהבתי את השימוש בשפה. העימוד בדרך כלל תורם אבל כדאי לעבור שוב. לקרוא בקול כדי לדעת איךאת רוצה שזה יישמע עוזר. חסרים סימני פיסוק - לפעמים במקום להתחיל שורה חדשה אפשר לפסק, ובכלל בתוך השורות עצמן.
אצבעותיי ננעצות בה בכוח - בקריאה שני הבנתי שזו האדמה, זה לא כל כך ברור. אהבתי את תיאור הסתיו - חוץ מהשורה הראשונה, שהיא לא מי יודע מה מקורית. שורה שישית מהסוף - אני לא בטוחה שזה תקני ואם כן, אז כדאי לנקד. לשתול בה סמדר נשמע יפה, אבל זה בלתי אפשרי; סמדר זה הפריחה של הגפן. סיום - עד שיפוח יום ונסו צללים, יש כאן סתירה בין שני זמנים וזה צורם. מציץ מן חרכי הירי - משום מה הפריע לי למרות שבעקרון אני לא חושבת שיש בעיה עם זה, או שיש חוקים לגבי מתי מ' ומתי מן. אבל כשקוראים בקול יש שם משהו לא לגמרי חלק.
יופי של שימוש בשפה, וכמה ביטויים נהדרים שאהבתי מאוד [פצועת שנאה וחולת אהבה, קיץ צהוב ודוקר] הסיום טוב וחזק, אבל דווקא שם יותר מהכל מרגישים חסרון בסימני פיסוק.
מאוד אהבתי, מעביר את התחושה מצויין. קצת עריכה ו-זהו... מקווה שעזרתי.
[ליצירה]
כבוד לכותבים?
אני חושבת שהתבטאתי כאן בצורה מנומסת מאוד. אם נפגעת, אני מתנצלת.
אין עיתון בעולם, ספר, תרגום, מאמר, טקסט ערוך _כלשהו_, שעובד בצורה כזאת עם סימני שאלה.
כקוראת, יש לי הזכות המלאה לשפוט את הטקסט - הן מבחינת תוכן, הן מבחינת סגנון - ולהואיל בטובי לספר לך אם לדעתי המסר לא עובר, למשל.
את יכולה לקבל ביקורת עם נכונות ללמוד, את יכולה אפילו לדון על הביקורת - ואת יכולה, כמובן, שהחליט שהכתיבה שלך כפי שהיא כרגע לא זקוקה לליטוש נוסף.
אבל זה כבר לא העסק שלי.
תגובות