אש
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] יפה... כף יד, אנשים- ממש אפשר לקרוא בזה. יעל שואלת באיזה טכניקה עשית זאת. ? [ליצירה]
- [ליצירה] קיוויתי שלא עשיתה בפוטושטפ. (משהו קצת יותר מתוחכם- טכניקת הדפס על בד וכזה) בכל אופן, אני חושבת שהתמונה ממש יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] הכל על המחשב בפוטושופ אבל בלי הרבה אפקטים, בעיקר מריחות ומברשות שונות [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] בהתחלה קראתי את זה כשיר על געגוע ומרחק, אבל המילה 'מחנות' החזירה אותי ל'רכבות' ולמספר הצרוב, ואז גם הבית קברות קיבל משמעות חדשה, ואולי גם האבק האפור. אני לא בדיוק מבין את המוטיב של השואה כאן מה הקשר שלו למערכת היחסים שמתוארת וגם- מה זה שבץ? [ליצירה]
- [ליצירה] מר פרידמן הנכבד, נראה שבזמן האחרון דרושה מנה גדושה של אומץ וקיבה מחוזקת בשביל להעביר עליך ביקורת, ומעטים הם העוברים תחת שבט מקלדתך ואינם יוצאים בשן ועין. אבל האמת- מבחינתי אתה סך הכל דמות ווירטואלית (אמנם דמות שיודעת לכתוב לא רע) ולא יותר, כך שאין לי ממה לחשוש באמת. זרוק עלי כל מה שיש לך, בכיף. אבל ליתר בטחון, קצת חנופה לא תהזיק: על הכישרון שלך אפשר להתווכח, על נימוסים אין על מה לדבר. אבל לפחות דבר אחד ברור- אתה בהחלט אחד היוצרים היותר מעניינים באתר הזה. חבל שאנשים כאן לוקחים הכל כל-כך קשה ולא יודעים להנות מקצט בידור טוב. ראשית כמה הערות טכניות : (הרי אתה כזה פרפקציוניסט) החלטת ללכת על כותרות לפרקים- מה לגבי הפרק הראשון? אמנם אני האחרון שיעיר על שגיות קטיב, אבל כנראה לקראת הסוף של הרמי-מרטין (או מה שאתה לא בוחר להרעיל את עצמך בו) האצבעות החליקו על המקלדת, והתוצאה בהחלט לא נעימה לעין. אז אנא, תפוס כמה רגעים של פכחות,קח את עצמך בידיים,ונקה את הבלאגן. הלאה לסיפור עצמו. השאלה שמטרידה אותי היא האם סוליות נעליה של רחלי אי-פעם פגשו את האספלט של רחוב רבי עקיבה( לא במציאות כמובן, אלא בקונטקסט של הסיפור), או שאולי לא הייתה ולא נבראה אלא משל הייתה. כמה שזה מטריד אני מעדיף גם לא לענות לעצמי, כי בדרך כלל התשובות לשאלות כאלה הם דיאלקטיות, ולא דיכוטומיות. כשהעלילה התמסמסה ועברה למשל הליצן העצוב, שמייצג את המאה כולה, וחלומה של רחלי, על כל הטוב שיכול להיות באנושות, נזכרתי ב "חיוכו של גינג'ס כוהן" של רומאן גארי, ובעלמה שהיא חלומו של כל גבר (לא זוכר אך הוא קורה לה) אך אין מי שיצליח לספק אותה, בדומה להומאניזם עצמו. אולי כוונותיך היו פחות גרנדיוזיות, והכוונה רק לפספוס האישי ולא האנושי. אם כן אולי היה ראוי שתסתמך על עולם אסוציאציות אישי יותר, ותסתמך פחות על כמות מוגזמת של רפרנסים לעולם התרבות הכללי שכמעט וגובלת ב"ניימדרופינג" סתמי. אבל סך הכל זה כתוב היטב,מאתגר ,לא נכנע למבנים, וגם לא מתמסר לשבירתם יתר על המידה. תמשיך להילחם בטוחני הרוח, THE TRUTH IS OUT THERE... נ.ב אולי סאנשו רק רצה לרסן את ידידו, ולדאוג שלא ישקע בדכאון כשיגלה שטחנות הרוח עדיין עומדות ושדולציאנה לעולם לא תהייה שלו, להזכיר לו שזה לא הכל בחיים ושיקח הכל קצת יותר בסבבא? הכול ברוח טובה נבישקר [ליצירה]
- [ליצירה] בתור מי שהיה לו רומן ארוך ורב תהפוכות עם "עטרת ראשי" אני יכול רק להזדהות. אם כי לגברים הרבה יותר קל- בסוף ממילא מקריחים והרומן חייב להסתיים... [ליצירה]
- [ליצירה] תשובה אחת לשני הענינים- אצלנות וחוסר השראה [ליצירה]
- [ליצירה] הטבע הוא לא סרט של דיסני. לפעמים הוא זורק לנו לפנים את המציאות הכואבת, של המוות, החידלון. יש לך עין מצויינת את חייבת מצלמה באכות גבוהה יותר! [ליצירה]
- [ליצירה] טאוית קתיו בלבד [ליצירה]
- [ליצירה] הממ... ומיהם המכשפות המודרניות? אילו ילדות תמימות נשרפות על מזבח ימינו אנו? פוקו כתב שהחברה מגדירה את עצמה על ידי חריגיה, ולכן הבניות חברתיות ייצרו את המשוגעים, הפושעים וכו'... היום גם רעיונות המסורתיות והדתיות בעצמם נרדפות ו"נקברות" בשם הליברליזם והקדמה. (ראו למשל את האיסור ללבוש רעלה בצרפת, והרבה כפייה חילונית-תרבותית בארץ) ובכלל כל אדם לעצמו, נכשל בחטאים אלו, של דמוניזצית האחר, כדי לספק את הנורמליות של עצמו. הקץ לציד המכשפות הקץ לנורמליות תחי המוזרית לילה טוב והרבה חצילים לכולם (חוץ ממי שלא אוהב) נביש [ליצירה]
- [ליצירה] שימוש מצויין במבנה, אבל קשה לי להיות שותף להיפוך האופטימי בסוף, מה גם שהוא לו מוסבר דיו. אגב, ברגע הראשון היה נדמה לי שזה תגובה לדבר האחרון שכתבתי (כן כן, נורא אגוצנטרי מצידי...) ממש אתמול, אבל שניהם פורסמו באותו זמן. בכל מקרא הדמיון די מפתיע (חוץ מהאופטימיות) מוחות גדולים וכל זה... יום טוב ו"מלכות שבהוד" שמח נביש [ליצירה]
- [ליצירה] זהו. קלעת בול. ועוד שמונה פעמים. מצויין אולי הייתי מוותר על האחד לפני אחרון, קצת בנלי. אבל הדימויים של חוט ברזל, כספית- איזה דיוק. היציבות מתוארת בכל הבתים בעיקר בחסרון שלה. אולי כי שכהיא נמצאת היא- כמו השקט- לא מורגשת. אולי הרגש בהגדרתו הוא חוסר יציבות. נביש [ליצירה]
תגובות