אתה תמיד מדהים אותי
כשאתה מצליח לדבר אותי
ולהאיר מקומות שטרחתי להצל.
אתה תמיד מדהים אותי
כשאני פוגעת, ובמקום להיפגע
אתה שומע מה עומד מאחורי:
לא מלים מפלחות,
לא מבט קודר,
לא עלבון צורב,
ולא טינה,
רק צורך
לזכות באישור נוסף
לאהבתך.
[ליצירה]
אהבתי שוב
ואינני רואה את זה כאובססיה לאחת המושלמת, אלא כדוגמה לצרות עולם מאוויינו האנושיים. וזה מה שהופך את הסיפור הזה, הזוי ככל שיהיה, לכל כך אנושי. כל כך אנושי, בדיוק כמו שסוערה יודעת לכתוב.
[ליצירה]
אאאאאאאאאאהההההההההההחחחחחחחחחחחחחחחח!!!!!!
ניסיתי לאיית את הצליל שיצא לי מהפה למקרא הקטע, אך יצא לי רק בערך...
מפלח את הלב, את הנשמה.
כל כך קצר, וכל כך מפלח.
לאהודות!
[ליצירה]
יש בזה משהו
מאד נוגע, אף כי טרם השכילותי להבין מהי העמדה של הדוברת כלפי מושא אהבתה.
דומה כי האמביוולנטיות כלפיו עדיין בעיצומה, גם אם האהבה אליו איננה עוד.
ואולי בגלל האמביוולנטיות הזו, זה כל כך נוגע.
[ליצירה]
גדול!
אבל בניגוד לעמדה המשתמעת מסיפורך, בפסיכואנליזה אכן יש משהו, ויותר מזה, והיא אכן ריפאה...
מה שכן, פסיכואנליטיקאי יגיד, שמה שנעשה בשיחה שם - כל התרעומת שהושלכה על המטפל - היא למעשה העברה התרעומת כלפי האב, ולא משנה מה יגיד המטופל. זה משחק שיש לו רק תוצאה אחת...
תגובות