כמו בילדותי, כך גם היום, כשמזיזים ארון, ומנקים את כל הטינופת שנדבקה שם לרצפה, תמיד יש לי תקווה בלב, שנמצא שם אוצר, משהו שהרבה זמן חיפשנו, או ששוה משהו.
[ליצירה]
מה אפשר עוד להוסיף?
היצירה כתובה מעולה, סוחף, קולח.
משום מה הגברים במשפחתי שנתתי להם לקרוא, הבינו מהתחלה את העניין. האמנם רק אני חשבתי עד לשורות האחרונות שיש שני גברים בסיפור?
גם אני כמו אלול (אלא מה) כואבת את האמת המוזרה העומדת בבסיסו של הסיפור, אבל ההקצנה המטורפת עושה את שלה.
[ליצירה]
יפה
ביטאת יפה את התהייה
אילו שאלת אותי, הייתי עונה
כשזה האדם המתאים אפשר ליפול לתוכו, בלי סימני שאלה, להיות שלו וכלום לא נפגע.
לפעמים זה הכיף, להתמסר, להתמזג, לא 24 שעות ביממה, אבל בחלק מהם בוודאי,
כשזה האדם הראוי
רק עונג יצמח מזה
[ליצירה]
על דמעות ואלוהים
אתך אני בדמעותיך
כאחת שראתה תינוק קטן ויפהפה מוטל ללא רוח חיים ושאלה את אותן שאלות
אני חושבת שבמצבים כאלה לא הרציונאל צריך לשלוט בשאלותיו ובתשובותיו, המספקות או הלא מספקות,
אלא פשוט הרגש, שהוא בזמנים אלו חזק מכל, צריך פשוט לבוא לידי ביטוי מלא כמו שהוא.
דמעות, בכי, לא לנסות להסביר, לא לחפש הסברים, לא לנסות להצדיק, ובטח שלא לחפש בספרים איך אני אמור להרגיש או להתמודד עם זה.
פשוט להיות.
להרגיש.
אני מאמינה שהנשמה (המקום ממנו חווים רגשות) מובילה לכיוון הנכון, אף שאנשים דתיים לפעמים פוחדים להרגיש באמת. צריכים תעודת הכשר גם לרגשות.
אם אתה מאמין שנשמתך היא חלק אלוה ממעל, אתה יכול לסמוך עליה, שהרגשות שהיא מוציאה החוצה לא בהכרח יובילו אותך למרוד.
בהצלחה בכל תהפוכותיך
ושתהיה שלם תמיד עם נשמתך.
תגובות