בבוא היום,
עד רדת ליל,
כמעט בין ערב וערבָּיים,
עד רדת נשמה לשאול,
עד בוא גואל.
בין אשמדאי לערְבִיִים,
בין אור יהל לזפת משחירה,
תנוח נשמתי ותסובב אין קץ,
זה הוא עונשה...
נשמת מרה...
[ליצירה]
וואוו!!!!
רצח מגעיל אותי (מה לעות, כזה אני...), אבל התיאור שלך הוא חזק.
ואם תרשה לי, אולי הבנתי את כוונת הסופר כך: האדם עצמו מתאר את התאבדותו כאילו בתור אדם אחר שכביכול רצח. האם לכך התכוונת?
[ליצירה]
שמוליק שמוליק
נוחר, ישן - עלמנו
על חורבות העוויתות והאיוולת,
עֶלֶם חדש כבר לא יקום.
מתפעל מנטיית פעליו - כמו חרב
אבדון,
הניף, היכה,
ביונקי שדיים שלא חטאו.
יוצא לקרב העלם!
לחמו כחוקן - איחסה!
לא שוקט הוא
בעצירותו-
על שמרי האדישות, לסבל ומצוקה.
שמש ההתחדשות והתקווה
תאיר - אולי אותו תקרע!
ואז,
הפתח יפתח -
פתחה של תקופה חדשה!
שמואל - דחילק - צא מזה.
[ליצירה]
לא באתי לתאר את עולם
החסידות היפה.
באתי לתאר דברים שלצערי רואים היום. דברים מהחיים. אולי במקרה זה "נחת" על עולם החסידות, אבל בשום פנים לא בא לשייך את כולם ל"חסרונות" שעלו מהסיפור.
ודרך אגב, רובו באמת נכתב "מבפנים", ולא, איני חסיד.
[ליצירה]
כתיבתך מדהימה.
ובכל זאת, כמה שאלות:
א. לא הבנתי את הקשר בין הבית האחרון לראשונים.
ב. הניגודיות לא מנוגדת מידי חום לוהט, מדבר שלא מחזיר הד, ואין קירות - מול - אקווריום (קירות זכוכית), צונן (הפוך מחום). לא ירדתי לעומק דעתך בכך.
עכשיו לאחר קריאה שנייה, אולי הבנתי.
הלוהט השורף של הסביבה, המרחב האינסופי של הסביבה
מול הסתגרותה של הנערה ובדידותה, ומוגבלותה בתוך קירות הזכוכית.
האם לכך כוונתך?
ועצה לאותה נפש מדוכאה של ילדת עיני החול:
אם תמשיכי לתת לגיטרה לשמור על הבטן
אם תמשיכי לתת לניגון לשמור על האוזניים,
הרי שלא תוכלי באמת להיפתח למרחב האינסופי ולשמוע גם את השקט שבלהט.
תגובות