מחשבות שרציתי לחשוב
בשובי מן ההר אל העמק
נמזגו אל מדרון הקולות
במחול ערפילי של צלילים.
ורגעים יקרים שחלפו
בצידה העולה של הדרך
נתעטפו במסגרת זהב
הבוהקת בינות לצללים.
רן *
-
"La vida es del color del que yo quiera verla..."
(החיים יהיו בצבע שבו אני ארצה לראות אותם)
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] במחול ערפילי של צבעים.. איזה משפט! :) משו. [ליצירה]
- [ליצירה] בס'ד מוחשי ביותר. אפשר לחוש ממש.. [ליצירה]
- [ליצירה] מדהים איך כל מחשבה אפשר לתאר בצליל... גם לשיר שלך יש מנגינה! את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק... [ליצירה]
- [ליצירה] מן ההר אל העמק יש מדרון. הוא מדרון הקולות, אליו המחשבות נמזגו=נכנסו לתוכו, והמדרון, הווה אומר הקולות, והמחשבות - הפכו אחד, תוך מחול ערפילי של צלילים. בעצם, האני השר רוצה לבטא את הסוגים השונים של הצלילים - הקולות מחד, והמחשבות מאידך. גם המחשבות הן צליל, בעצם. צליל פנימי של הנפש. הקולות הם הצלילים החיצוניים, כמו שהמדרון בין ההר לעמק נמצא בחוץ. 'בשובי מן ההר אל העמק' - העמק הוא ביתו הקבוע של האני השר, אך הוא טיפס, אולי לטיול, אל ההר. את כל המחשבות שהוא רצה לחשוב, הוא רצה לחשוב בירידה בחזרה, לא בעליה. אך מחשבות אלו לא נחשבו לתוך עצמו - הוא לא ספג את המחשבות אל פנימיותו וחשב אותן, אלא - הן נספגו בדרך, במדרון הקולות. הוא, בעצם, הכניס מעצמו לדרך, כמו טבע בה את צעדיו. וכל זאת - 'במחול ערפילי של צלילים'. הקולות והמחשבות נמזגים במטושטש זה בתוך זה, אל תוך צליל לא ברור, בתוך ריקוד, המחול הלז מזכיר את מעוף הכלולות של הנמלים בעונת הזיווג (נו, הייתי חייבת!), ריקוד משולהב בו נמזג הפנים והחוץ - המחשבות והקולות - אל תוך הצליל העליון והנצחי, המחבר בין השמיים והארץ, בין הפנים לחוץ, העל-אנושי. המחול ערפילי, שכן - איננו יודעים בדיוק מה קורה באותו מפגש מסחרר. אולי זה מעל ליכולת ההבנה האנושית שלנו. הבית השני נראה קשור, אך עם זאת - לא קשור. הוא מדבר על אותה הדרך, אלא שמהצד העולה שלה - נדמה שהאני השר נזכר ברגעים בהם עלה אל ההר, מהעמק שהוא ביתו. רגעים יקרים שחלפו - נותן הרגשה של 'התבזבזו'. כל אותם רגעים שהתבזבזו כביכול, נתעטפו במסגרת זהב - זהב הוא דבר יקר. אולי הרגעים לא נתבזבזו - אלא פשוט היו יקרים, ועברו בנעימים, ולכן מוסגרו במסגרת זהב - לא מוסגרו, נתעטפו, נותן הרגשה חמימה יותר, אישית, מחבקת, ביתית. נראה שהאני השר מתגעגע לחמימות ביתית. אך בכל זאת - מסגרת זהב זה דבר נוקשה. הזהב הוא מתכת, ומטבע כל מתכת הוא להיות קרה. המסגרת הזאת 'בוהקת בינות לצללים'. - היא נקודת אור יחידה בין צללים רבים, בין דברים רעים, רגעים פחות יפים אולי, החשוכים, הקרים, הלא-ביתיים. תמיד קר יותר בפסגת ההרים. העמק מסמל את הבית והחמימות. למעלה - על ההר - קר. אבל בכל זאת, הרגעים היקרים חלפו בעת ההתרחקות מהבית ומהחום, אולי הם פשוט היו מיוחדים ויוצאי דופן, לכן הם יכלו להיכנס לתוך מסגרת זהובה, שמאירה את העולם שמחוץ לבית, שוב, הפנים והחוץ. מה יש בתוך המסגרת, ומה מחוצה לה. כמו תמונת-מזכרת, חוויה שעברה ולא תחזור, נתלה בחדר, מסגרת מזהב. היה נחמד לצאת מהבית, אך כעת אין לכך עוד טעם. הרי בבית, אחרי ככלות הכל, תמיד הכי חמים, וזהו המקום אליו תמיד חוזרים. (אך, לו לא היכרנו את קורות חייו של המשורר הדגול...) החיבור בין החוץ והפנים בבית השני הוא המסגרת. המסגרת מבדילה - אך יש בה שני צדדים - מצד אחד היא זהובה ויקרה, מצד שני היא קרה. היא שומרת את החום בתוכה, את הרגעים היקרים, אך מאירה לבחוץ. כמו הצלילים - שמחברים בין המחשבות שהן הצלילים הפנימיים, לקולות, שהם הצלילים החיצוניים. אך ההבדל בין שני הדברים הוא, שהמסגרת והרגעים בתוכה הם 'רגעיים' יותר. הניגוד בין המחשבות והקולות תמידי. [מזכיר במקצת את האווירה של אלתרמן בכוכבים בחוץ...] הה. יוצר דגול, בזה אין ספק. ישירות ליצירות האהודות. [ליצירה]
- [ליצירה] "הו, רן.." אמר פו וחזר להתעמק בצנצנת הדבש האהובה עליו ביותר. בהשראת הודעות טקסט של מישהו... [ליצירה]
- [ליצירה] --- מר קלקלייהו! וואו, איזה יופי. מר קלקליהו. גררררר. אני עייף מדי. עייף מדי. עייף מדי. לילה טוב, מר שמואל קלקליהו [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי מאוד נכנסת אל המקום שלא נעים להיכנס אליו, נטורי קרתא, ואני שוב מתפלל שהם יחזרו בתשובה. זה מקסים, איך שהוא מגלה שאמא שלו גם היתה... בתור אחד שמתנגד לעדתיות, אהבתי גם את חוסר הקיבעון אליה, המהפכים, למרות שאישית אני מחקתי את הזהות העדתית שלי ממני. (ישראלי) [ליצירה]
- [ליצירה] --- אני אוהב את השיר הזה. אופטימי וחזק. [ליצירה]
- [ליצירה] --- ....... [ליצירה]
- [ליצירה] ---- שנזכה לתפילות טובות. באמת. [ליצירה]
- [ליצירה] --- אני מתחיל להתחרט שלא הייתי במפגש כ"כ... נשמע כ"כ מעניין... סתם ד"א, מישהו רוצה לארגן מפגש צורה בפסח? (עכשיו אני אעבור תגובות ואכתוב אם יש לי לכתוב) לותנת מידה, היחס לדעות שלך די שונה אם את דתיה (דתיה? אוי, חוסר בהירות בעברית) או חילוניה. אני יכול להבין, אם את חילוניה, מהיכן באות דברייך, ואז התשובה לדברייך תהיה שכאשר בן-אדם מאמין בתורה כאמת אלוקית, הוא מאמין גם שעל כל היהודים להאמין בה כיוון שזו האמת וכך מצווים בה. אם את דתית, זה קצת יותר מורכב, כי הדעה שלך כנראה מאוד מורכבת. עוף עם פלאפון - אני בהחלט חושב שיכולה להיות שם אהבה, גדולה, אמיתית. בהכרח יהיו חסרים שם אספקטים, אבל אני חושב שתיתכן אהבה בין שנ יגברים הומוסקסואלים המנהלים מערכת יחסים. === האם כשכותבים סיפור מסויים, לדוגמה על הכנת עוגה ליום הולדת, צריכים לעסוק בדתיותן של הדמויות, או להרחיק את זה? אני משתדל לגעת בדת כשאני כותב, כי זה פשוט חלק מהדמות. === טל, גם לי יש בעיות עם הלכות מסויימת (ברכת שלא עשני אישה, למשל), אבל אני משתדל לקיים אותן. === מיגד, האם אין אהבה 'רומנטית' (לא המילה המתאימה, אין לי מילה אחרת כרגע) בין גברים חסרת תוצאות, חסרת המשכיות, חסרת תוחלת? התורה אסרה על משכב זכור, ויש דרגות עם כל הפרטים, נכון, אבל מה תהיה תועלתו של מישהו המנהל מערכת יחסים כזו ללא לעבור על איסורי תורה? (מאיפה שהוא זכור לי שיש רב אורתודוקסי הומוסקסואל שחי עם חבר שלו, ויש גם כמה חרדים כאלו, שעשו עליהם סרט) ===== חזן, ההחלטה היא של מנחם. באמת, לעניות דעתי, יש מקום להצעה שלך. [ליצירה]
- [ליצירה] --- מה זה פני היגבות? [ליצירה]
- [ליצירה] ... מילולית, את קראת את הספר או משהו? [ליצירה]
- [ליצירה] --- חמוד, חמוד :) אבל חיריה זה בצד שמאל, אם אתה בא מירושלים! [ליצירה]
- [ליצירה] --- נשק הוא תכשיט?! (חומה! פנים המומות) לפעמים הריגה זה דבר טוב, זה מה שאני טוען. וכמו שיש... אממממ... מחבט טניס למשחק טניס, כיסא לישיבה וטלוויזיה לצפות בערוץ תכלת, יש נשק שנועד להרוג את הרע. ונכון, הריגה היא לא הבסט אוף דה בסט (ובמקום אחר אני דן עם מישהו ששלום זו השאיפה שלנו, אם נתנתק לרגע מהנסיבות), ועובדה שדוד לא נבחר לבנות את בית המקדש (הרב שרלו הרחיב על זה בספר שלו על שיר השירים), אבל היא גם חלק מבניינו של עולם. וברור שלשחיטה יש הרבה סייגים, אבל היא מצווה. ועוד נחזור אליה. אולי המושכ טהור לא שייך לנשק, אבל לא בגלל שהוא נועד להרוג, אלא בגלל משמעות המילה טהור. [ליצירה]
תגובות