את הדיו והקסת החלפתי בעיני
והנייר החתום הפך
לפנים מספרות.
ובמקום מילה משקרת
היה מבטי משכר
ודמעתי מגלה את הכל.
וכל קמט של צחוק,
או הרמת גבה,
או גומה,
אמרו לך
את שלא יכולתי לומר.
אמרו את חטאי
כאבי, תפילותי
געגועי---
וקראת.
איך קראת לזה?.. "ארספואטיקה.. קטגוריה בפני עצמה"
הריחות הנודפים מן הכתוב לעומת המציאות והרגש ברובד החיים היומיומיים.
הרגשת הזרות לכתיבה (-כמו בשיר של אלתרמן),
הבעת האני בכתיבה.
האני האחר המתגלם בכתיבה.
אני מפחד להאריך.. מפחד לגרוע מהניחוח שעולה מהשיר.
מקסים.
שי :)
[ליצירה]
סו..
איך קראת לזה?.. "ארספואטיקה.. קטגוריה בפני עצמה"
הריחות הנודפים מן הכתוב לעומת המציאות והרגש ברובד החיים היומיומיים.
הרגשת הזרות לכתיבה (-כמו בשיר של אלתרמן),
הבעת האני בכתיבה.
האני האחר המתגלם בכתיבה.
אני מפחד להאריך.. מפחד לגרוע מהניחוח שעולה מהשיר.
מקסים.
שי :)
[ליצירה]
ילד
אני לא מאמינה שאני אשכרה אומרת לך את זה אבל התגובה הראשונית שלך- מגעילה עוד יותר.
סוערה, אומרת את דעתה האישית ומשתמשת בטרמינולוגיה לא לה. אולי ככה תבין כמה זה נחמד שאומרים למישהו על מה שהוא כתב "מגעיל".
[ליצירה]
שלוםלום
ו- וולקאם לקליקת "צורה"...
=)
ולגבי השיר עצמו: הוא יפה, אופטימי ושמח
אבל הייתי מוותרת על סימני הקריאה בסוף הבתים.
שוב, ברוכים הבאים,
סוערה.
[ליצירה]
היי מטר :)
קודם כל- ברוכה הבאה.
שנית, זה לאו דווקא העניין של "המכנסיים האדומות". קשה למצוא בחורים דתיים שימצאו את עיסוקם בתחום המתואר בסיפור (אמנות).
אבל יש כמה כאלה, עם אומץ לתת דרור ליצרים כגון אלה- ועם זאת לשמור עד כמה שניתן על אמות המידה ההלכתיות והדתיות.
אל תתייאשי. בהחלט יש כמה כאלה.
מכירה כמה אישית.
תגובות