[ליצירה]
תודה על המחמאה. כל השירים ב"לומדת לעוף" חיכו הרבה זמן, ארבע שנים בערך, כי בתקופה ההיא לא חשבתי בכלל לפרסם. וגם לא היה לי איפה ("צורה" היתה קיימת בכלל?)
[ליצירה]
הממ... זה נשמע כמו סימפוניה של הרס עצמי. כמו אש שמכלה את עצמה (אחרי שגמרה לכלות את כל היתר). הפסנתרן שוכח את עצמו ואת העולם בהתמכרות לתהליך שגורם לו להתנתק מהם יותר ויותר, ולשקוע בתוךהעולם שהצלילים בונים לו, עד שהוא כבר לא רואה ושומע לא את ציפור השיר (הרוח האמיתית של הנגינה והיצירה?) ולא את הילד (עם מה שילד מסמל), ולבסוף הוא "מתפוצץ".
שומעים את המתח ההולך וגובר גם בקצב של השיר. חוץ מה"צלצלי שמה" שהורס את המשקל. ועוד משהו שהפריע לי - ה"ילד משיט גפיו באויר" נשמע לי מפחיד, זוועתי משהו. כאילו הגפיים לא מחוברים אליו. אני מניחה שזה אמור היה להיות חלק מאוירה הנעימה שמאפיינת את תחילת הנגינה, ביחד עם ציפור השיר, אבל בארץ כמו שלנו זה לא ממש מעורר אסוציציות חיוביות (אולי אם תחליף את המילה "גפיים"...)
טוב, עד כאן (אני אף פעם לא יודעת איך לסיים!) יום טוב לכולם. כנפי שחר.
[ליצירה]
אונס מילולי
מסכימה עם בעז - לא כל גסות רואיה לשמש כדימוי. יש גבול. אבל נראה לי שדרך פריצת הגבול בשיר, השיר גם *עוסק* בעניין של פריצת גבול. החדירה הכפויה הזאת לעולם הכי פרטי, לכאבים הכי אינטימיים של הזולת ("על כאבי המחזור שלך. במיוחד בשבילך" איכסה). זאת השאיפה של הדובר-הגבר כלפי הנערה שלו, וזאת, כך מציע הכותב, שאיפה של סופר כלפי קהל הקוראים שלו - לחדור בכח למקומות הפרטיים הרגישים (המדממים...) של נפש קוראיו. וכל זה נגמר רק בעוד כאב, ובהרגשה רעה דשל חוסר טעם וחוסר משמעות.
טקסט שמתייחס לעצמו - שיר משחית על השחתה.
[ליצירה]
זה מאוד אמיתי אבל יש הרגשה ש.. איך לומר - הדברים יותר מדי על השולחן. יותר מדי "אמירה" ופחות מדי "שיר". אולי צריך לתת ליצירה קצת כנפיים...
(מצד שני אולי גם ל"אמירות"יש מקום, ומי אני שאשפוט)
רק טוב!
כ. שחר