לא, אני לא אוהב לעבוד - איש איננו אוהב - אבל אני אוהב את מה
שיש בעבודה - הזדמנות לגלות את עצמך. את הממשות שלך עצמך -
לעצמך, לא לאחרים - את מה שאחר לא יוכל לדעת לעולם. (ג. קונרד
- לב החשיכה)
[ליצירה]
אירוני מאוד מעלה חיוך מצד אחד
וגם שומעים היטב את הזעקה, מצד שני.
המקרר כמייצג את קור התקופה את היחסים בינו לבינה
והתפוח - המפתה, מקור הרע?
עולם קר, של מסכי מגע, עולם מנוכר, המנוגגד לפילוסופית החיים של הדובר.
כתיבה מרתקת, תודה.
[ליצירה]
מתחיל באווירה מזוככת ומה נפלא יותר מזכות הגשם ומטיול בשדרה כחוויה.
אך הערגה לגשם לא רק בפני עצמה.
ציור דמותו של שמעון, הקבצנים בשכונה, הרוחות המכות בעוצמה אינם אלא
משמעות נוספת המתלווה ברקע ומחזקת את ערגת המספר לתיקונו של עולם, ובידי האדם.
כתוב נהדר ועמוק
ודיבר אליי מאוד
תודה זיוה
[ליצירה]
העדפתי גירסא קצת שונה.
אבל הנה הגירסא המקורית שעליה הגיבו כל אלה שמעליי. (תודה על התגובות...)
אדלג את המרחק
עד אליך
אליך לשלוח יד
אתה
הקורא,
יושב בבית, במסעדה
פניך למסך, בצד שולחן כתיבה
אחמיר מבטי
אומר בקול המון טון
ובאצבע מתלווה
לך לך לְסֶפֶר מארץ מולדתך
שב, תלמד תורה
*
זו שירה
[ליצירה]
הקול של האב נשמע מאוד אבהי ולמרות שהוא מלא בשפע של עצות ותכניות לבן יש לקול טון נעים של מישהו שיודע יותר אבל לא משוויץ בזה ולא כופה את דבריו.
הקול הזה מוצא חן בעיניי.
[ליצירה]
אני מעונין להקדיש את השיר לזכרה של קרובת משפחה, מזל, (מזול -בפי) שהלכה לעולמה בשבוע שעבר (כ"ט תשרי תשס"ה)
שיר זה נכתב על בסיס זכרונות של שיחות קצרות עימה בערבית-עדנית עילגת שלי (ברור שהיא
הגתה שפה טורדנית זו בטבעיות) ובזכרוני, כאילו היתה מרימה אגודלה לימין ולשמאל בכל פעם שאמרה והסבירה לי עם חיוך, (בין השאר) את המשפט, אהלבכ ווסאהלה כמה אל זביב וואחלה.
[ליצירה]
* (*) ניחוח של רומנטיות מהסוג הנעלם.
לא יכול להתאפק: מבחינתי שילוב של שיר שמתחיל ב וכש ושיש בו סוגריים הוא שילוב מנצח. אולי גם זה סוג של רומנטיות.