בע"ה.
בערפילי הלילה נרקמות המילים
ממחשבות מעופפות ומטללים
קורץ ירח, שיניו לבנות
ועושה לי עיני כוכבים
ובנשיקה חרישית ובהמתקת סוד
שולח לי הלילה מתנה ממרומים
שירים.
[ליצירה]
אני מקווה שזה אותנטי ולא עבר עיבוד, ואם כך זה מדהים.
אני דוקא לא רואה בזה משהו כואב, יותר אם כבר איזה שהוא עוז/גבורה למרות הכל הדגל רם ומתנוסס ואפילו שולח זרועות בתפילה אל הרוח.
לאהודות, ללא ספק!
[ליצירה]
את מאמינה לאמא שלך?
למה את כזאת ספקנית? אדם נושא חן בעינייך, את חייבת לדחוף לעצמך מחשבות שוללות שאין להם רגליים?
ודוקא השיר יפה מאד.
[ליצירה]
[ליצירה]
זו קינה עמוקה בבחינת מדרש של עשיו על 'גורלו' ויחס אביו אליו, אביו העיוור לא רואה אותו, אולי חושב שהוא רואה בו משהו אחד ומגלה אצל רבקה יחס אחר אליו, כמובן , לא רואה אותו כדי לברך אותו, אך אני שומע מהשיר שלך שלעשיו יש כאן טענה שהוא לא רואה בו את מה שהוא- הוא הוא, מייצג את האנשים הקשים, העקשים, כמו יצחק עצמו, הבן המורד, הכופר- הוא כמו אביו, אך אביו עיוור מלהכיר בכך. הוא מנסה להפנות את צומת לב האב לשקט שבחוץ (יתכן, השקט שמחוץ לעיניים העיוורות) בחוץ בורות ריקים, נשברים, אפילו למלאכים לא נשאר מה לבכות והם -אלה שסימו את עיני אביו בדמעותיהם, יבש מעיינם. כעת השמיים מלאים עיניים עיוורות, יבשות של מלאכים.
עישו שואל את אביו- מי אמר לך בכלל שככה מוכרחים?
הוא מנסה בכך לכפור בעקשנות שלו ושל אביו, יש כאן התפכחות, המובילה לאמירה- אני כופר עייף וככזה אפשר כבר להביע בקול את השתיקה שבחוץ, את ה'הינהון' כביכול של הבן הטוב הקונה את אביו בציד פיו וכעת אומר את כל אשר על ליבו ברגע של פיקחון הקורא גם לאביו לפקוח את עין דעתו. ההקבלה בין הידיים הריקות בסוף השיר לבורות הריקים בתחילתו מדגישה את טענת הבן שאין בעצם מקור שאיבה, אין מעיין חיים, אין לך ממה לתת,( לפחות לו לבן אובד כמותי).
חווית הפסימיות בשיר נורא קשה, אם כי כנה מאד. מאפשרת היזדהות, בהלך החיים המצוי לצערינו כיום- פער בין בנים לאבות, בנים המראים לאבות את פרצופם במעשיהם שלהם.
בקיצור הדס, השיר חזק ומורכב. אני לא בטוח שדייקתי. רק כמה מחשבות שעלו בעקבותיו. ועוד לא דברתי על מה שמחבר אותך לדמות הזו של עישו הזנוח, הרדוף על ידי חז"ל. מעניין באמת ומובן.
[ליצירה]
גמני
סובר כמו כולם.
ממש נושא חן, השיר הזה.
נראה לי שהמחלה הזאת בריאה. ב"ה
אני דווקא הבנתי שהחשיפה לשמש היא נסיון של הבראה- הוצאה של החולה אל מחוץ לעולם הדתי-אמוני, אל השמש הזורחת הגדולה, אל העולם הגדול, וכך אולי להרפות קצת מחבלי הימאים.
(חשבתי אפילו להאשים אותך בהסתה, אבל אני מבין שזו לא הייתה כוונתך).
[ליצירה]
תודה למגיבים והמציעים.
אך, עדיין לא מצאתי בהצעותיכם מצע טוב לשירי.
הקשר להתנכרות:
המילה 'התנכרות' והמילה 'היכּרות' באות מאותו השורש- נ.כ.ר, אדם המתנכר למשהו חייב להכיר אותו לפני זה, כדי שיהיה לו ממה להתנכר, זו כביכול פעולה של זרות, אך, זו פעולה מעושה של זרות, כשאני מתנכר אני עושה את עצמי לא מכיר, אך באמת אני מכיר מאד מקרוב. אדם המתנכר אלי מגלה אלי יחס, הוא לא אדיש, אני פגע בו, אני מזיז אותו מהמקום שלו, הוא חייב להיות אקטיבי לגבי, ויתכן שאם זה ימשך מספיק זמן- ההתנכרות, יתכן ובסוף הוא יבחין בעצם, עד כמה הוא אוהב ולכן לא יכול להיות אדיש.
הלב בוער, לא מים לא יכבוהו ולא רוח, הרוח רק תלבה לזמן מה והמים ירתחו, במצב שכזה, רק ניגוד כזה, שבא בפרצוף ומנחית את האגו שלי, הוא מכוון אל מה שאני באמת צריך, לכן, אני אומר שהיא שתגלה לי התנכרות, בעצם מגלה לי בזה אהבה גדולה, או לפחות אהבה מסותרת, ('כי אהבת' לא שהיא אוהבת עכשיו, יתכן גם שתאהב).
ושוב תודה, בינתיים השיר נשאר גם לי כחידה, על כן עוד מתאימה לו הכוכבית*.
[ליצירה]
ברוך ה'.
יפה מאד.
אהבתי את המעברים.
את הנגיעות והחיכוכים שנמצאים רק אצלך אך מאד אותנטיים, את הקיצוניות שיש (אך אינה מורגשת כביכול) בין ההתבודדות של ר' נחמן לבדידות של פינק פלויד והכי אהבתי איך כל זה מתנקז בסוף לצעקה שלך בערב שבת שהכל ירגע וישלים אחד עם השני וירגע. (כך לפחות אני הבנתי בקריאה ראשונית).
בקיצור- ברוך ה', ברוך הבמדיל אותנו מהביבולים, מזל שיש שבת לנוח מכל המורכבות שבמציאות שבת שלום שמשלימה את הכל ומוצאת מקום לכל בתוכה במידותיו שלו.
[ליצירה]
זה לא יפה!
אז מה אם אתן בנות ויש לכן נקודת עוצמה מסוימת במשיכתכן, זה ממש זול ומגעיל להשתמשד בזה וחבל אם הקשר בין המינים מתנהל על הציר הזה.
מזל שזה לא כך ביהדות.
תגובות