בסד
עברנו את השעה
נעבור גם את זו...
-----
ותודה לטלי.
בנימין נקונצ'ני
-
בן עשרים ותשע, יהודי, מחפש. שאזכה: "ובלילה שירה עמי, תפילה לא-ל חיי"
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] רדף השיג הכאב הוא אותו הכאב. הגירוש הוא אותו הגירוש. והדמעות... הדמעות מפלסות להן נתיב שונה, אך בוער לא פחות. כל מי שעצר באדום - כבר אמר עליו המלך-משורר הג'ינג'י - "גם מצרים נתנו יד..." [ליצירה]
- [ליצירה] אסף הפלת אותי בנוק-אאוט. לא-יאומן. תודה רבה. (ללא מילים) [ליצירה]
- [ליצירה] מכל מקום היא לא באמת השאירה לי ברירה... [ליצירה]
- [ליצירה] דבר ראשון מדהים. דבר שני: אחד היה אברהם. כולו היה "אחד". נדרש פה רק "ויאמר" אחד. אברהם היה כולו "אחד". והוא באמת לא היסס. והוא באמת לא התיימר לרחם יותר מאב הרחמים. והוא באמת לא כעס. הוא באמת היה. אחד. בנימין [ליצירה]
- [ליצירה] שי ייתכן בהחלט שרבים מחו דמעה, ולבם נשבר. היוצר לא התכוון לסתור עובדה זו - עיין היטב. הנקודה היא שאנשי היישוב נצרים הוגלו מעל אדמתם, ביתם נהפך לזרים ונחלתם לנכרים. הדמעות הן מה? פרס תנחומים? [ליצירה]
- [ליצירה] יווו.... נפלאותיו של הסוכן האישי! בלי טרחה, בלי עצבים. גם אני הייתי מאוד מאוד רוצה פגיעה אחת בלב שלא ארפא ממנה כל חיי... קראתי את ההקבלה נכון? :):) ..."בעד! בעד!", נשם בכבדות, "הגעתי בזמן?? בעד!!" (נשם כאילו...?) [ליצירה]
- [ליצירה] סוסת אור בשבוע שבו הסתיים הגירוש הייתי ביד ושם. הייתי שם בתפקיד, והחזקתי את עצמי בכח. אבל היה שם רגע אחד - התיישבנו לשתי דקות עד שפינת הצפייה תתפנה - אני נושא את עיני, ובדיוק מעל ראשי, ללא שום התראה מוקדמת, תמונתו של אחי הוורשאי, ידיו מונפות מעל ראשו, וטלאי על חזהו. בכיתי, ובכיתי, ובכיתי. עברו חודשים עד שהצלחתי להדחיק את התמונה עמוק מספיק בכדי לשכוח, לחיות. רק דרך הגירוש התחלתי להבין קצת את השואה. בסוף הסיור ההוא ראיתי כרזה מונפת, שם ביד-ושם: זכור את אשר עשה לך עמלק. אינני מתכוון לשכוח. [ליצירה]
- [ליצירה] אכן גמני מצטרף לנ"ל! ברוכה המתקרבת לעולם הקשישות ללא-נשוא... [ליצירה]
- [ליצירה] ה'תשס"ו שואת ההתנתקות, כאב הגלות. צפירת יום השואה בשנה הקרובה תטמון בחובה את כאב גלותנו שלנו. את כאב העם היהודי שהקים צבא בארץ-ישראל ושיסה אותו באחיו היהודים - רק מפני היותם יהודים. את כאב העם ששרד את היטלר, וניסה להמשיך את דרכו. ואל תקפצו עלי עם טענות כלפי השוואות קשות. טענות על זלזול בזכר השואה ושאר מיני שטויות. לו היו מספרים להיטלר ברגעיו האחרונים בבונקר בברלין על תוכנית חדשה שבה יגרשו יהודים את אחיהם במדינתם שלהם, באטימות, באכזריות, ברגישות ונחישות, יש יסוד סביר להנחה שהיטלר היה אומר: "אז אני יכול ללכת בשקט...". ועל אף הכאב - נשמיע את הצפירה. עצם השמעתה היא נצחוננו. עצם שרידתנו הוא נצחוננו. עמנו הוא זה. אחינו הם אלו. ואף אלו. ואף אלו. [ליצירה]
- [ליצירה] אז ככה... הנעל מכה שוב, מה? מעניינת אותי אבל, דווקא הקונוטציה המעניינת של הכותרת: "שלום לתמימות, (למדתי גם אני לשקר)". כי אם התכוונת לשיר המצויין הזה של רונית שחר, היצירה מקבלת תפנית שונה לחלוטין, לא? [ליצירה]
תגובות