כששכבתי שם,
נשמתי פרושה כולה, רפויה
ומעליה צילך
כמו מגדיר רק את קווי המתאר—
יכולתי לראות שם
בחושך סמיך
ודרך שכבות שכבות
של מחיצות,
לב גואה
ועולה על גדותיו
ונשפך אל תאי הזיכרון שלי
שקלטו
ושקטו.
[ליצירה]
..
ברור שאסור לשאול עד מתי.
זה כמו לשאול אם כואבת לך עצם הפז"ם, או אם אתה עייף. אה, וגם "כמה עוד".
(מכירה את השיר "עד מתי, אבא, עד מתי?".. אז הפנטזיה של המחלקה של איתם זה להשמיע את זה בקולי קולות ברחבי הבסיס.. לכי תביני).
[ליצירה]
...
את טובה מאוד.
וכבר לא פיצקית. אבל את יודעת את זה בעצמך. וזה קצת עצוב כי כשהיית פיצקית נגעת לי ללב כל כך, ו.. ועכשיו פתאום כולם מתבגרים ומשתנים ואתה עדיין אוהב אבל זה אחרת.
(תקראי את זה בנימה הנכונה, טוב?)
[ליצירה]
...
אני לא מכירה את התמונה המקורית (אבל כן בטוחה למדי שאני מכירה את אחד המתפללים...).
התמונה הזאת עובדת, ועובדת מצויין.
הייתי מוותרת על הצבעים, אתה לא זקוק להם.
לגבי השם- הייתי מסתפקת ב"התנתקות".
וממזי, פוטושופ. זה הכל.
תגובות