אירוע מוחי
אני עומד לידךָ בבוקסר
ונותן לך הוראות הפעלה.
זו כבר פעם שניה
ואתה
נותן בי את המבט הסמיך הזה
שאין לי דרך לפשט אותו.
אז מה לעשות,
ואני מסביר שוב.
אתה מזיז יד לפעול- ונעצר.
ושוב.
אני
במסך
בבואתך משתקפת
ואין אונים.
[ליצירה]
תמי, אין כמו חברים בימים מעוננים? זה מה שיש לך לומר?
חוצמיזה, אין עניין הפרסום כתמיכה אלא כביקורת יצירתית. לכן, הרוצה בתמיכה- או בבלוג או פסיכולוג. לא כאן המקום. מסר אישי? אישי. עוד לא פאשיזם (על אף שיכול להיות נחמד).
זהו.
תגובות