[ליצירה]
תהיה בטוח שהפלאפון שלה דלק כל הזמן ורק חכתה לטלפון מימך, כולי תקוה שבסוף הסכמת להמשיך את הקשר שלכם. כי ממש חבל אם לא, אני בטוח שהיא מצטערת על המעשה המטופש שעשתה ואני מקוה שאתה לא תהיה טיפש בשביל לפסול אותה על זה.
[ליצירה]
אנ לא חושבת שזה מה שקובע את אופי האדם ואת היכולת לבנות ביחד בית, ממש לא.
(נ"ק למחשבה: האם היית מתייחס באותה צורה למישהי שהיא גרושה (ומטבע הדברים...) מבעל מכה???)
[ליצירה]
אני מצד אחד מקנא בתמימותו של האיש הזה, ומצד שני אני לא יכול לסבול אותו. בא לי לקחת סיכה ענקית ולפוצץ לו את הבועה, אבל מצד שני גם יש לי מן סוג של חלום לחיות בתוך בועה כזו בעצמי. בעצם לא. לא יודע. בלאגן.
בכל אופן, אם אתה לא רוצה שאנשים יחוו, יתרגשו ויחושו את הכתיבה שלך אז למה אתה כותב סיפור?
תפרסם תזה על - "דוסים בגיל שלושים וסוגיות בטהרת המשפחה".
ולא עשית זאת.
[ליצירה]
ב"ה
מעניין שהתחושות שעלו בך קשורות דוקא לחטא הזה, קיבלתי הרבה תגובות שונות מקוראים באיזה חטא לדעתם מדובר, והתגובות שונות מקצה אל הקצה.
בכל-אופן, המטרה של הסיומת היתה לגרום לקורא לחשוב, ולהבהיר שכל הסיפור היה על חטא שהוא לא דמיין בדעתו.
(אם מישהו דמיין לפני השורה האחרונ מהו החטא המדובר - כל הכבוד!)
[ליצירה]
כואב ומשמח כאחד.
כואב לראות צער, אך כמה משמח שהצער ממנף את העתיד, מחייה את ההווה, ונותן זוית ראיה חדשה על העבר.
בעצם יסורים זו ברירת מחדל הפשוטה ביותר כדי להגיע לשמחה אמיתית.
דהרי ע"פ גודל ההשתוקקות והצער (חיסרון) יגברו התענוג והשמחה.
חביבין עליך יסורין? שאלו התנאים את חבירם המתייסר, השיב להם: "לא הן ולא שכרם", ז"א, שהבין שיש שכר גדול מהיסורים הללו אך לאחר שידע רז זה כבר לא היה צורך ביסורים, וד"ל.
[ליצירה]
הודעה לרבים
ב"ה
קוראים נכבדים,
כשהתחלתי עם הסדרה תכננתי שיהיו בה עשרה פרקים (כפולים, דהיינו יחידה של הצד שלו ויחידה של הצד שלה), והיא תתאר קשר שארך שבוע.
תוך חודשיים וחצי עמדתי במשימה ורציתי לסיים את הסדרה, אלא שבשל לחצים כבדים מצד הקוראים, המשכתי אותה לבסוף.
בשנה וחצי שחלפה מאז שהייתי אמור לסיים את הסדרה, נוספו לי התחייבויות רבות: העברת שיעורים לבחורים צעירים, עבודה חדשה, ועוד ועוד, כתוצאה מכך, בשנה וחצי האחרונה פרסמתי רק 20 פרקים נוספים (לא כולל הפרק המיוחד שחגג שנה לסדרה).
אין זה הוגן כלפיכם לפרסם סדרה בקצב כה איטי. אינכם אמורים לזכור מה קרה בפרק הקודם, כשהפרק שלאחריו מפורסם רק לאחר חודשיים.
אי-לכך, מתוך אחריות כלפיכם, החלטתי לסיים את הסדרה.
תודה רבה על כל התגובות במהלך פרסום הסדרה,
אני מקווה שהצלחתי להעלות חיוך על פניכם,
חזקי.
[ליצירה]
כתוב טוב, אבל:
לא אמין. וחבל, כי במשך כל הסדרה שמרת על אמינות מפליאה, עם הבנה מפתיעה ביותר של הצד הנשי.
לא מאמינה שקשר כל כך טעון רגשית נחתך בגלל סערה של רגע. היא אוהבת אותו, הוא אותה. היא לא יכולה להגיד לו פתאום "אז תספר לו שנפרדנו". היא יכולה להגיד משהו כמו "אז אולי אנחנו באמת צריכים לחשוב על זה\לדבר על זה", ששניהם יקחו את הזמן לחשוב אם נקודה כל כך קטנה של מחלוקת (וכן, היא קטנה מאד, בהתחשב בעובדה שבציבור הסרוג מספר הדעות שווה לריבוע מספר האוכלוסיה, והסיכוי למצוא בחורה עם מכנה השקפתי משותף כל כך גדול כמו ין אביאל לאודליה הוא נדיר מאד) יכול לגרום לחיתוך כל כך פתאומי.
[ליצירה]
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
כבר כתבתי שעידו צודק ושאל לנו להמשיך את הויכוח כאן.
ובענין מי דובר אמת ומי משקר - זה הקב"ה יודע.
[ליצירה]
ב"ה
ידידה היקרה,
אני מודה לך מאוד על תגובתך, שניכר שבאה מעומק הלב, אבל הנני חלוק מכל וכל על מסקנתך.
טענת כנגדי שתי טענות:
א. העובדה שאני מתאר שאודליה רוחצת באמבטיה איננה צנועה.
ב. העובדה שאביאל הולך לפגישה בדירתה של אודליה איננה צנועה.
אענה עליהן כסדרן -
א. כל מה שכתבתי בפרק הנוכחי הוא: "אודליה חזרה לחדרה, פשטה את בגדיה, לבשה חלוק-רחצה ונכנסה לחדר השירותים. אודליה הורידה את חלוק-הרחצה, ונכנסה לאמבטיה." לא התכוונתי לתת תיאורים לא צנועים חלילה, אלא מציאות פשוטה שבה הבחורה מתרחצת לפני פגישה. אני לא הרגשתי שהדבר איננו צנוע, וצר לי אם זה פגע ברגשותייך. (ומה שאת כותבת כאילו הדבר קשור לרמת "דוסיות" וכדומה, במחילת כבודך לענ"ד הדבר נובע מרגישויות מסוימות שיש לאנשים מסויימים ואכמ"ל.)
ב. העובדה שהפגישה השלישית מתקיימת בדירתה, נובעת מחוסר ההבנה של אודליה, שלאביאל לא יהיה נוח בסביבה כזו, ומתוך רצון שלה שהוא יעזור לה בעבודות הבית וכו', העובדה שהוא חש שלא בנוח עם זה הוזכרה מספר פעמים בסדרה, והיא חלק מהתפתחות (או אי-התפתחות) הקשר ביניהם.
שוב אחוזר ואומר תודה על תגובתך,
חזקי.
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
מאז שנת תשל"ג, כשהעסקנים החלו להשתלט על הרבנות הראשית ולעשות בהם כרצונם. המצב ברבנות איננו תקין. מינויים נכבדים נעשים מסיבות פוליטיות, ללא קשר לשאלה מי התלמיד חכם הכי מתאים לתפקיד.
במצב הנוכחי יש לנו שני רבנים ראשיים, שאינם ראויים לתפקיד. ואודה ואתוודה, לענ"ד בבחירות האחרונות לרבנות הראשית - היו אמנם תלמידי חכמים גדולים שהתמודדו - אולם אף אחד מהם לא היה ברמת גדלות מספיקה עבור הכהונה הרמה.
הבעיה עם הרבנים הראשיים הנוכחים מתבטאת, הן במעשים האישיים שלהם ובפרשיות הרבות הנקשרות לשמם, והן בהוראות הלכתיות שלהם, והאחרונה כאילו עדיפים היתרים מחודשים לעבודת הקרעקע בשביעית על פני היתר מכירת הקרקעות (ואנכי בער ולא אדע, איזו עדיפות יש להיתרים מחודשים של הגאון החזו"א זצ"ל המנוגדים לדברי כל רבותינו האחרונים, על היתר המכירה שהתפשט בישראל בעקבות הוראות של רבן של כל בני הגולה הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל מקובנא, ושכל מורי ההוראה הנושאים בעול הצבור פסקו כמותו - ואפילו השרף מבריסק זצ"ל שהתנגד לשיטת הגרי"א זצ"ל התיר את מכירת הקרקעות ע"פ חידושו הידוע של הגרנ"ה זצ"ל - ואלד"מ הו"א דיש כאן מחשבות אחרות שאין להן קשר להלכה וד"ל.)
עם זאת, כאשר הרבנים הראשיים עושים דבר ראוי - יש צורך לתמוך בהם; ויש לדון על כל דבר שהם עושים האם הוא ראוי אם לאו.
הרב הראשי האשכנזי הנוכחי, שם לו למטרה נעלה, לנסות לתקן את הפרצות בענינים השונים, בכל הנוגע לביצוע דברים מתוך ידיעת ההלכות.
כך הוא מנסה לתקן את ענין משגיחי הכשרות שהיה פרוץ עד עתה - ובוודאי שיש צורך לתמוך בו בזה.
לאחר הקדמות אלה, נגיע לנידון דידן:
האם ראוי שרק אנשים שיודעים את הלכות קידושין ואת המנהגים השונים של העדות יסדרו קידושין? ודאי.
האם התקנות המוצעות הגיוניות? לא.
אם ראש ישיבה יודע את ההלכות - מן הראוי שיוכל לסדר קידושין לכולם, ואם אינו יודע - שלא יכול לסדר גם לבני ישיבתו.
מן הראוי שיקיימו קורסים בעניני ההלכות השונות והמנהגים השונים, ורק מי שלמד בקורס ועבר את הבחינה בהצלחה - יוכל לסדר קידושין.
[ליצירה]
ב"ה
מיכל היקרה,
א. "ומלאכיו נטהרים מקרבת לאומים"; בקדושת יוצר: "וכולם פותחים את פיהם בקודשה ובטהרה" - ונשאלת השאלה ממה המלאכים צריכים להטהר? ובפרקי היכלות מופיעה בתשובה שמדובר במלאכים שיורדים לעולם השפל שלנו, והם צריכים להטהר מהלכלוך שנדבק בהם בעקבות הקרבה לגויים.
ב. "ישעה תפילת פרה גועה"; כשכתבתי את היצירה ההיה לי משום מה במוח שהפרות שהביאו את הארון מפלישתים וכו' התפללו, לאחר-מכן נזכרתי שהם רק שוררו שירה לקב"ה, ואכן גם את הבית הזה אני צריך לכתוב מחדש.
[ליצירה]
ב"ה
ידידה היקרה,
א. לגבי אביאל - לי הדל, הזדמן מספר פעמים במציאות שבה היו רגשות וכו', לומר דברים מעין אלה למשודכות. ולמעשה המציאות המתוארת בפרק הקודם של:
"איזה משפט חמוד היא אמרה עכשיו, היא כל כך חמודה." – חשב אביאל לעצמו, ומבלי-משים פלט: "אוף, עבר לי משהו בראש, אבל אני לא יכול לומר לך אותו."
- "דבר טוב?"
- "כן..." – השיב אביאל מתוך מבוכה.
- "אז תאמר אותו."
- "את בטוחה?"
- "כן."
- אביאל נלחץ קלות, ואמר מתוך מבוכה גדולה: "אודליה... המחשבה שעלתה במוחי היא... שאת ממש ממש חמודה."
היא מציאות שאירעה הלכה למעשה לפני מס' חודשים ביני לבין משודכת (לא! אני לא אביאל! אבל לפעמים אני מכניס דברים מסוימים מהעבר שלי לסדרה... ולמעשה, כשאני מהרהר בזה כעת-גם כל התיאורים בפרק הזה (מלבד כל המעשה עם "יקירתי" שהוא פרי דמיוני הקודח - אני לא נוהג לתת דרור ללשוני במילים מעין אלה, ומלבד השאלה בסף הפרק, שיועדה על מנת ליצור רמה מסוימת של מתח), הם דברים שאירעו לי במציאות.(בסיפור על המשודכת לשעבר של אביאל שהוא לא זיהה אותה, שונו פרטים מהותיים, על מנת שלא יהיה מצב שהיא תזוהה.)
ב. לגבי אודליה - אודליה היא מסוג האנשים שאינם מפנימים את הכלל "לא כל מה שחושבים צריך לומר" וממילא היא אומרת דברים מרובים שאינם במקום. ואצלי - כשמגיעים למצב שיושבים אחד ליד השני על הספסל, אני בד"כ זה שמעיר על זה מתוך סיפוק. (אגב - מדוע הענין מעורר בך חוסר נוחות? האם כדאי שאחדול ממנהגי?)
[ליצירה]
ב"ה
תמי היקרה,
כאשר ד' מוסר בידי הנביא ישעיהו את הקורות לעתיד לבוא, הוא אומר: "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע". כנראה שנבואתו התקיימה לגבי הערתך - עוד בטרם כתבת שישנם בפרקים האחרונים משהו "סטטי שלא מתקדם", כבר כתבתי ופרסמתי את הצד השני של הפרק - שבו ישנה תפנית בעלילה.
[ליצירה]
ב"ה
מעין היקרה,
א. לגבי הכתוב "אודליה מאוד נהנה" - באמת התבלבלתי, והטעות תוקנה.
ב. באמת בעולם הזה מחפשים התאמה ולא אהבה, אבל אין שום קשר בין זה לבין מה שנאמר. אודוש אוהבת את בנצי כמו שהיא אוהבת את מירב, אלה רגשות חמים, אבל היא לא מאוהבת בו. היא מאוד מאוד פתוחה, ולכן היא אומרת כל מה שעולה בדעתה ללא צנזורה... זה חלק מהאפיון של הדמות. ואתן לך טיזר קטן לקראת החלק הבא בשיחה - בסוף השיחה היא אומרת לו משהו הרבה יותר קיצוני מזה לגביו...
ג. אודוש, היא מסוג האנשים שאוהבים להמציא כינויים לכל אחד. היא כרגע מתלבטת איזה כינוי לקרוא לאביאל, לפעמים היא קוראת לו "אבי", ולפעמים "אבינ'קה" - הוא כמובן קורא לה "אודליה"...
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת):
א. סילוק דיוצר:
בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר).
ב. סילוק דקדושתא:
אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק.
ג. סילוק דקדושתא קטנה:
בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך".
בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים.
ד. סילוק דקינות:
בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה.
אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק")
כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי:
בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים:
פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה.
כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק".