[ליצירה]
ממש הצלחת להכניס אותנו לתחושה שהיתה בימי החורבן אני אישית הייתי מסיים במשהו אופטימי כמו "וכעבור 70 שנה..." אולי זה גם היה נותן לנו אופטימיות של כעבור אלפיים שנה
[ליצירה]
חזק מאוד.
אהבתי את המבנה של הקטע, את ההתיחסות לחושים השונים, (את מה שנכתב בסוגריים), ומעל הכל- את הרגישות הזו שבה תיארת רגעים קטנים-גדולים, שרבים מהם מוכרים גם לי.
(כשאני נסעתי לפולין, הנכדה הראשונה, סבתא שלי לא דיברה. שנתיים אחר כך, כשבן דוד שלי נסע, היא נפתחה וסיפרה קצת. מאז היא לפעמים מדברת על זה. סבא עדיין לא מדבר בכלל )
[ליצירה]
זה סיפור טוב. הכנסת הרבה מרכיבים טעונים ובכולם עסקת בעדינות מרשימה, באבחנות שרק מי שהיה נוכח בסיטואציות יכול לתאר. זה סיפור שכתוב טוב- זורם, גם כשאת ניתקת מהעלילה המרכזית את חוזרת במהירות אבל בלי לקטוע או לאבד מהזרימה וזה חשוב ועשוי טוב. (כך בקריאה ראשונה, בקריאה שניה יש הרבה משפטים שצריכים ליטוש)
בנוסף-הייתי מחדדת יותר את כל העניין של החושים (אם מחשיבים הבנה כחוש שישי :)) לפעמים זה קצת תלוש. או לחדד בסיפור או לוותר על אחד החושים בכותרת שגם ככה יותר מיד "מאכילות בכפית".
שכוייח שנקטף הרגע מהערוגה.
:)
[ליצירה]
עזוב.
דוקא בגלל שזה כ"כ מציאותי.
ולא שאני חושבת שאסור להתפנות, כי אני עוד לא סגורה על עצמי
אבל אני חושבת שצריך לחיות בארץ! כי אם אנחנו לא נחיה פה אז איפה תהיה הארץ שלנו??
[ליצירה]
השילוב הבלתי אפשרי
שילוב נפלא ובלתי נתפס של פוליטיקה ועוצמה פנימית מדהימה. כמה עומק, כמה אלמנטים רגישים, כמה אילוסטרציות. פשוט. פשוט ונוגע בכל מילימטר של הלב. (וצריך לעשות עם זה משהו...)
[ליצירה]
[ליצירה]
הבנתי שהדימוי נועד לזעזע, וודאי שהנושא מספיק חשוב כדי לצעוק עליו.
ואני בעד מחאה, צעקה וחינוך נגד גזענות.
אבל (שוב, עם כל הסלידה מגילויים כאלו) לא כל ביטוי של גזענות הופך אותנו לנאצים.
האם הבנות האלו, שמוזכרות בקטע שלך, היו מסוגלות לרצוח אנשים? לעמוד מול רצח/התעללות/אכזריות בלי להזדעזע? להצדיק מעשים כאלו?
נראה לי שלא.
(לא בגלל שאנחנו "שונים", או לא מסוגלים לעשות דברים כאלו. אין לי מושג למה אנחנו מסוגלים להגיע, ומקווה ומתפללת שלעולם לא נדע. אבל גזענות היתה תמיד, לאורך כל ההיסטוריה, בצורות ואופנים שונים. היא ודאי לא שיפרה את מצב העולם, אבל לרוב - לא הובילה לשואה. החשש שלי הוא שמרוב ניסיונות לזעזע (ולא שאין סיבה) - השואה כמושג מאבדת מערכה, ומזעזעת פחות ופחות.)
[ליצירה]
כדי שקטע ביקורתי יהיה באמת טוב, אין צורך שהוא יצעק: "אני ביקורת!!!" כדי שאף אחד לא יפספס. קצת יותר עדינות בלעג, אירוניה דקה יותר,
קצת יותר אמון בהבנה של הקורא רק מועיל לקטעים בקורתיים (בהנחה שזוהי אכן מטרת הקטע, כי למען האמת הקטע הזה נראה בעיקר מלא שנאה, ולא ביקורתי).
[ליצירה]
כמדומני שהכוונה בסיסמה "באהבה ננצח" על כל הטיותיה היתה לניצחון ע"י הפגנת אהבה בסגנון חיבוקים עם חיילים ושירת "אוהבים את צה"ל" נרגשת.
הקונספט הזה קרס.
וזה לא נורא להבין שהיתה טעות, להחליף דיסקט, ולנסות שוב. בלי חיבוקים.
אפשר גם להתעקש ולטעון שדווקא זה המימוש האמיתי של "האהבה תנצח".
שיהיה.
[ליצירה]
לכל המגיבים היקרים, שניסו לעודד אותי...
קודם כל, תודה רבה. מכל הלב.
קצת לא נעים לי, כל המגיבים כאן התייחסו ל"מכתב" שלי, כאילו היה מכתב אמיתי, אותנטי לחלוטין, בעוד שזה לא בדיוק המצב.
המכתב שכתבתי, לא מופנה לאף אחת ספציפית, ואף לא בדיוק מבטא את תחושותי.
הנושא שהעסיק אותי כשהחלטתי לכתוב את הקטע, היה - כמה בנאלי - הרגישות לאנשים ולפרטים הקטנים-גדולים שמרכיבים את חייהם. בחרתי לכתוב על הנושא הזה של הדייטים דווקא, בגלל שזה נושא שמשלב כ"כ הרבה רגישויות ובעיות, ואין אחד שלא נפגע. (וכמובן, אני בשלב בחיים שזה הנושא המרכזי שמעסיק את כולם מסביב...)
המכתב שלי הוא אמיתי, במובן שהוא לקוח מדברים וסיפורים שקורים לי ולחברות מסביב כל הזמן. לקחתי לי קצת חופש בצורה שבה עיצבתי אותם, והפכתי אותם למה שהם.
אבל למי שקיבל את הרושם, שאני מיואשת ומדוכאת, ולא מאמינה שאי פעם "הוא" יגיע, או חלילה מלאת קינאה בחברות מסביב...אז ב"ה, זה (עוד) לא המצב (אולי, עוד כמה שנים, כשאני אהיה רווקה ממש זקנה...)
בכל מקרה, עידוד הוא תמיד במקום.
תודה.
[ליצירה]
הדס, את מערבבת פה כמה דברים שונים.
א. השוואה: אכן, מסכימה איתך, אין מה להשוות בין חורבן הבית לבין חורבן גוש קטיף.
ב. הוספת קינות בתשעה באב.
הוספת קינות בתשעה באב על חורבן הגוש לא גורסת שחורבן הגוש שווה לחורבן הבית.
לאורך כל הדורות הוסיפו יהודים קינות על אסונות שהתרחשו עליהם, בלי להסס יותר מדי שמא האסונות האלו לא מספיק גדולים ולא משתווים לחורבן הבית.
במסעי הצלב איבדו את חייהם מספר קטן יחסית של
יהודים (ע"פ מחקרים היסטוריים - מספר קטן יותר מכפי שהשתמר בתודעה היהודית). ע"פ כמות הקינות שנכתבו אז, נראה שהכותבים לא העסיקו את עצמם יותר מדי בשאלה האם מותם של כך וכך יהודים יכול להשתוות לחורבן של בית המקדש בכבודו ובעצמו, לגלות, ולאובדן שארית האוטונומיה היהודית בארץ ישראל.
הם כתבו קינות, וקוננו בתשעה באב מתוך תחושה שזהו היום המתאים ביותר לקונן בו על כל צרותיו של עם ישראל, מתוך הבנה, שהאבל בתשעה באב הוא לא רק על חורבן הבית ועל צרות המשתוות לו בגודלן, אלא על החורבן ועל כל הצרות שהתרגשו וממשיכות להתרגש על עם ישראל באשמת אותו חורבן, שנמשך ומתקיים עד שתבוא הגאולה.
או, אולי את חושבת שמותר לקונן בתשעה באב רק על מאורעות בהם נהרגו יהודים?
כי אם כבר הזכרת את האינקיויזיציה, גירוש ספרד, שנצרב בתודעה היהודית כשבר גדול, היה למעשה גירוש, לא הרג. מי שלא עזב, ולא המיר את דתו - היה צפוי לענויים ועונש מוות. אבל כטראומה גדולה זכור הגירוש עצמו, לא רק ההרוגים.
הגירוש הזה, (כמו עוד גירושים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה היהודית, ותמיד נחשבו לאסונות) כלל אבדן רכוש ומולדת, אך לא חיים.
האם גם עליו אסור להתאבל? כי איך אפשר להשוות?
אז ב"ה, היום מצבנו טוב יותר, מצבם של מגורשי הגוש לא ניתן להשוואה למצבם של מגורשי ספרד, וחורבן ביתם אינו יכול להשתוות לחורבן הבית.
אבל מדובר באסון. מדובר בצרה גדולה שנפלה על קהילות שלמות בעם ישראל שביתם, בתי כנסיותם ובתי מדרשותיהם חרבו, ואף רכושם נכון להיום, נפגע קשות (ואל תגידי "פיצויים". הרבה מהם חיים עליהם היום כי אין להם כל מקור פרנסה) ומותר (ולדעתי גם ראוי) לקונן.
אם לטעמך לא מדובר בצרה בכלל, אם את שייכת לאסכולת "הם בסך הכל עברו דירה" ----
מה אגיד לך, במקרה כזה כנראה שדעותיך הפוליטיות אוטמות את ליבך.
אבל אם את מבינה שיש כאן שבר, ויש כאן צרה גדולה, ושאנשים פה, בארץ ישראל, חיים בתחושה שקהילתם נחרבה, למה את כועסת על כך שהם מקיימים את המסורת היהודית העתיקה, אחת מרבות שגורמות ליהדות להישאר רלוונטית ולא לקפוא על שמריה, לקונן בתשעה באב?
(אה ועוד הערה אחת, אגב המגורים הטכניים של יהודים בעזה.
ובכן, טכנית, ליהודי יש הרבה יותר סיכוי להיזרק מחלון בבניין רב קומות בעזה ע"י שכניו, מאשר לגור שם, באופן טכני או אחר.)