[ליצירה]
לקריאתי,
כלל וכלל לא הזוי אלא מסודר מאוד.
מבנה מוכר של מְסַפֵּר שמתחלף בגוף ראשון, מפי הדמויות.
כאן שתי דמויות
האחת אחות העובדת במחלקה הסגורה ומטפלת בחולי נפש
השני, עובד סוציאלי המטפל בעבריינים, נוער עברייני, ששם לו מטרה להציל אותם מתוך הפשע.
דרך חליפת המחשבות והרהורים של הדמויות
הן מתעצבות בידי הסופרת וביד אמוּנה.
וברקע המחשבות- מבט על החברה, על שולי החברה בעין רגישה.
והמוטיב הַשּׁוֹרֶה על כל הסיפור היא הבדידות הסוגרת על אדם,
בדידות האדם התלוש באשר הוא.
ועולה גם השאלה מי הוא המשוגע.
הסיפור מסתיים בשאלה אופטימיות
לגבי שתי הדמויות לקשור אותן זה לזו.
משפט מייצג גם לגבי כל החברה כולה.
מסכימה,
אני חושבת שהסיפור מצויין.
תודה,
אמילי
[ליצירה]
ואיפה אתה גר? במדינה שלנו?
את הזכויות שאתה מקבל אתה בטח מדחיק
אם אתה לא יודע להעריך דבר ורק יודע להאשים
(ולכתוב שירים אתה בטח לא יודע)
אז למה אתה לא עוזב לאחת ממדינות ערב שאתה מרחם עליהן כל-כך?
(שם לא ירחמו עליך, אל דאגה.)
ואני יותר לא קוראת את דברי הבלע והשטנה שלך.
אתה ממש שטוף מוח.
לשב"ש
אמילי