26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
שבירה יקרה,
נהפוכו בן בנו של נהפוכו. הרי זה כל העניין. מילא אם היית כותבת את זה כתגובה למכתב הראשון, אז ניחא. אבל כתגובה למכתב השני? דווקא כזה שיש בו השלמה והכרה במי שאני?
באמת יכול להיות שזה מפני שלא קראת את הדברים עד תום. אבל no hard feelings. לא מצידי לפחות.
פשוט שנראה לי לא שייך להתלהב ולהגיב אחרי קריאת חלק מהדברים.
למה הדבר דומה? למי שיוצא לבקר מסעדת בשרים משובחת, אלא שהוא, איך לומר, צמחוני. וכיוון שכך הוא דגם רק את הסלט ואת התוספות, אבל את הבשר הוא אפילו לא הריח.
מילא, לא לקחתי קשה. ותודה בכל מקרה על הניסיון לקרוא.
כלנית
[ליצירה]
שמואל,
לא יודעת, לא קראתי את שיריך האחרונים, או הראשונים (אם כי שמעתי עליהם באריכות משועשעת).
סתם עצה לי אליך:
אולי פשוט תגיד נגד מי אתה מתקומם, על מה קמה הצעקה, מה אוכל אותך. אולי אם פשוט תהין לקרוא לילד בשמו, בלי לנסות להיות אצ"ג או סולז'ניצין (להבדיל אלף אלפי הבדלות, במטותא), אולי אז תקבל ביקורות יותר אוהדות לשיריך, שברור שהם נכתבים בדם ליבך.
[ליצירה]
זה כאילו, וסליחה על החוצפה, קצת מאבד מהפואנטה של המקום, כי אמנם זה הכל במשפט אחד, אבל כמדומני שהרעיון הוא לחבר את הדברים הללו בעצמנו, ולא להעתיק לכאן מכתבי שרשרת מהאינטרנט.
או שאני טועה..?
[ליצירה]
אבל זה בכלל לא ילדותי, צחית.
הרעיון, לדעתי, הוא יותר אלגוריה לגן העדן (ולכן גנאל. גן האל). אוי זה בגלל "לרוח היום". שזה ציטוט ישיר (בראשית, שם, שם).
מקסים ביותר!
תגובות