היודע החלום
מי הוא זה שחלמו ומדוע זה נחלם?
היודע החולם את אשר חלם?
הכינור חרש.
המנגינה -
לה כנפיים.
תעוף
כנפי שחר
-
"אֶשָּׂא כַנְפֵי-שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם-שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (תהלים קל"ט)
ילידת 83
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] נו, אז מה המסר העמוק?... [ליצירה]
- [ליצירה] לא בטוחה שהבנתי מה עניין המוות והקפה [ליצירה]
- [ליצירה] איזו בושה נוראה... ואיזה כשלון ויאוש נוראים... לא עשה לי טוב [ליצירה]
- [ליצירה] זה סיפור אמיתי? [ליצירה]
- [ליצירה] זה קטע נוקב ובוטה - ואמיתי. היוצר שמנצל את העצב והכאב של עצמו כדי להגיש לקוראים את הבלילה המאוסה במסווה של אומנות. יש בזה הרבה. בגלל זה אני כל כך מעסיקה את עצמי בשאלה - איך ניתן ליצור אומנות אחרת - שלא מושתתת על כאב ולא מנציחה אותו - אלא עוסקת בצמיחה ובתקווה - ועוזרת לצרכניה לצמוח. (אבל בצורה אמיתית, לא מזוייפת). בחיים הפרטיים שלנו מעטים מביננו עוברים תהליך אמיתי. לכן מעטים יכולים לתת השראה לאחרים לעבור תהליך כזה בעצמם. אז נאמר דיש לך כשרון להעברת מסרים בצורה אומנותית - אם לא עברת תהליך מלא אור, מה תיתן לקוראים? - נכון. את הח' שכתבת עליו. [ליצירה]
- [ליצירה] הדס, ביצירותייך את שבה ומקוננת על עולם שאבד. בעצם, כל יצירותייך הם קינה אחת גדולה. כאילו את חשה על בשרך את אובדן התום, הטבעיות, החיוניות, הפשטות - כאילו היה עולם כלשהו שבו הכל היה אמיתי יותר, שורשי יותר, ואנחנו עכשיו כמו חסלט - גדלים על מצע מנותק. וזה מאוד מסקרן אותי הדס - מניין לנערה בת 17 שנולדה, בעצם, לתוך "עולם הבטון והפלדה", תחושת אובדן חריפה שכזאת? על מה את בעצם מתאבלת כל כך? או שאולי אין זה אבל אלא כמיהה, לאיזו אותנטיות שמעולם לא חווית, ולכן את מציירת אותה לעצמך ככזו שהתקיימה בעולמות אגדיים ואיננה עוד? [ליצירה]
- [ליצירה] זה כל כך עצוב, זה כל מה שיש לי להגיד... [ליצירה]
- [ליצירה] ... אלא במה שיש בו אוקי, אז יש כאן שפה יפה. "עינוגי מילים" ככותרת ההמלצה. באמת מרשים. אבל... האם יש משהו מעבר לזה? כש"זהירות שביר" כתב שין עלילה, נראה לי שהוא התכוון שאין חוויה. כי זה באמת מה שחסר כאן. אז בסדר - שם (בין העצים?? מה, בהשראת שיש השירים או משהו?) ידעת אישה. כן הבנו- שם ידעת מסתרי אישה. בסדר, בסדר, וגם רזיה, לא צריך לחזור מליון פעם אנחנו לא חרשים. נו-ו? התיאור של מה שהתחולל בסביבתכם באותה שעה כאילו אמור לאפיין מיטונימית את החוויה, אך בפועל הוא אינו מוסר הרבה. זה נראה כאילו כל הטבע מתגייס לסוכך על הדובר וה"אישה" ולהנעים להם את השהות ולתת להם תחושה של בטחון , והבית שאחרי זה מוסר רגש של התרוממות רוח ושמחה. אבל זה תיאור מאוד רדוד ולא מספק בהתחשב בחוויה שאתה מבקש למסור. פרט לכך, לא נראה לי שיש כאן חויה זוגית, חויה של אהבה, של שניים החולקים באושר משותף. לא - מדובר בחוויה של הדובר שמתענג על ה"אישה" כפי שהוא מתענג על הטבע שסביבה. כפי שהוא עשוי היה להתענג על איזה פרי טעים מאחד העצים שסביבו. וגם זה מטריד משהו. נראה לי שניסית לחקות סגנון ישן יותר של שירה, הן מבחינת השפה והן מבחינת התוכן ודרך מסירתו. לי, בכל אופן, התוצאה מצטיירת כבלתי-משכנעת, רדודה, וגם שובניסטית-משהו, כלקוחה ממוסכמות העולם-של-פעם, בו האישה נבראה כדי לענג את הגבר. מה שכן אפשר להגיד שיש כאן - זו עברית יפה, שגם היא נשמעת בלתי אותנטית, צר לי [ליצירה]
- [ליצירה] יוסי, רעך = יהודי. כך מוגדר הלכתית. [ליצירה]
- [ליצירה] חשבתי על זה והגעתי למסקנה שזה הרי כל כך קל. תנו לאדם מוכשר משימה: כתוב שיר-זעקה שמוחה על צביעות, ומיד תקבלו עשרה כאלה, וטובים. כי זה באמת לא כל כך קשה לזעוק. אבל לדעתי אפשר להיות יותר סלחניים כלפי עצמנו כחברה. קצת צביעות זה לדעתי די הכרחי. אם לא היינו צבועים היינו פוגעים באנשים הרבה יותר. שהרי אי אפשר להכריח אנשים להיות שם *באמת*, במקומות הקשים האלה, לכאוב באמת את השכול הזה. זה נורא קשה ואנחנו רק אנשים! ואם לא יהיה כל השואו מסביב ליום הזה, אנשים שלא חוו את זה אישית פשוט יעדיפו לא לחשוב על מי שכן, אף פעם. - וזה לא היה יותר כואב מצביעות? אבל זה נכון שהצביון שנותנים ליום הזה מוטעה. זה הופך להיות יום של "בואו נהיה עצובים" במקום יום של "בואו נחלוק כבוד לאנשים שמסרו את חייהם בשביל העם והארץ, ונלמד מהם". ועם יום של "הבה נבכאה הבה" באמת קשה ומכאן הצביעות. [ליצירה]
תגובות