[ליצירה]
הממם...
"משוררי השקר ונביאיו,"
שאני אקח את זה אישית?
טוב למה התכוונת כבר גילית בתגובה, אז אין כאן מקום לניתוחים יבשים...
לומר שיש כמות סופית שך סגנונות שירה? נשגב מבינתי מה המשמעות אבל קטונתי מלחלוק על מר פרידמן המלומד.
אני אישית מוצרא הרבה ממה שדיברת עליו בהרבה מהשירה ה"ישנה" .
לפעמים השירה החדשה וישנה- שניהם נחצבו מאותו סלע,
שהרי "לא זכינו באור מן ההפקר" וכל מה שכותב אדם מעמקי נפשו, הרי מקורו באינסוף...
שנזכה להתאבקות ב
"שורות הקטנות השחורות"
(אם כי אני אישית מעדיף את האש הלבנה שבין השורות...)
ןשבוע טוב
נביש
[ליצירה]
האדם ה"בוגר" מחפש חוויות "ממשיות" שילהיבו אותו עכשיו. סיפוק מידיים.
השעמום הוא בעייה מודרנית שנובעת מחיים חסרי תוכן פנימי. מופעלים רק על ידי גירוי חיצוני.
בילדות יש "מתכונת חירום לשעת שיעמום"-
הרב פעמיות של תוכן חייהם. דווקא הפשטות של ילד מקנמה משמעות רב פעמית לחייו. הדמיון הוא מספיק ממשי בשבילו. וכשאין לו מה לדמיין הקשרים המשפחתיים הבסיסיים מספקים אותו. הןא לא מחפש אהבה גדולה ורומנטית ולכן לא יתאכז מ "סינר של אמא"
ניתוח קצת יומרני ופלצני אבל זה מה שעולה לי.
לדעתי השיר מנוסח קצת ביובש וללא ליריות. זה יותר אמירה מאשר שירה.
אבל יכול להיות שגם אני לא הבנתי.
הרבה ביקורת בונה
וגם קצת חציל
נביש
[ליצירה]
איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי.
אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'.
ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית.
נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה.
הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה.
אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה)
והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי
היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי-
אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו.
ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות."
היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו-
"מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת."
יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר.
בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן,
תודה
שמואל
[ליצירה]
כאילו שזה לא מספיק מטריד שלא כל מקום שניכנס אליו מובטח שנוכל לצאת, אז עכשיו גם אם יצאנו לא בטוח שלא נשארנו בפנים, וגם אם בטוח אנחנו בחוץ אז לא ברור שהיה כדאי?
בהחלט מטריד...
תגובות