שיר של לאה גולדברג, שנתקלתי בו עכשיו, בשיטוטיי בספר שיריה.. כמה הרבה אפשר להגיד בכל כך מעט..
אין לך זכות חנינה בעולם.
הכל הוכרע.
חלומותייך טובעים בים
ואת אומרת שירה.
[ליצירה]
...
זאת היתה המשלחת שלי, רן (אלא אם כן עוד מישהי סיפרה לך שקרה לה כך).
זה היה או ש-45 בנות יידחסו בעזרת-הנשים הפיצית למעלה, ו-4 גברים יתפללו בעזרת הגברים למטה,
או ש(כמו שהרב הנדלר, רב המשלחת, החליט)הגברים יתפללו בקדמת עזרת-הגברים, בהפרדה מודגשת מאיתנו, ובעצימת עיניים- ואנחנו נתפלל מאחור.
וכשרצינו לרקוד באמצע קבלת-שבת הם יצאו החוצה כדי שנוכל.
לי אישית זה היה קצת מוזר, אבל זה היה חד-פעמי ובהתחשב בסיטואציה (וכמובן, לא היינו עושים ככה אם הרב הנדלר לא היה מחליט).
[ליצירה]
...
יפה.
וביחד עם הכותרת עוד יותר.
אני פחות אוהבת את הבחירה של קומפוזיציה מרכזית. אפשר היה ליצור מזה משהו קצת יותר מעניין.
(ומוריי ורבותיי בוודאי היו מוסיפים כל מיני הערות על המהות הגברית שמסומלת בחכה. מזל שלא חייבים להקשיב להם תמיד)
תגובות