בס"ד
בראשית בראם
לנקוב בשמות
ויקרא להם כהד
במדבר
להניח בפניהם
הדברים
בואכה ארץ
נושבת
משה אהרון
-
כי זה כל האדם.
"...וזאת תורת האדם ה' אלוהים
[שמואל ב' ז' - 19]
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] תודה למגיבים. קצוות ה"מתח" העיקריות שבאמונה מגולמות ב"איש האלוקים" מכאן. ובאיש שכל עשייתו בבחינת "אלוהים",ממנו וממעשי ידיו לכתחילה,אני די מבין את ההחלצות הגורפת ללמד סנגוריה על אהרון . ואף דומה,שמה שנכתב כאן על ידי המגיבים הנכבדים עדיין רחוק מלבטא את דמותו היחודית והיחידה של אהרון, שהוא הדמות האנושית הבלעדית, שמעטרת בתוכן ובמהות את שמו של הקב"ה כ"שלום" .[ אגב,רק על אותה ההתנהגות המופלאה של : "וידום אהרון", אפשר לכאורה לכתוב ספר שלם.] ובכל זאת, הנכם לדעתי שוכחים יסוד חשוב מאד במסריו של המקרא [יכול שהשרף אף כיוון אליו]. תורת ישראל מציינת נרטיבים לא מפני שחשוב בעיניה כי נלמד לדקלם את הנפקויות המידיות הספציפיות לגבי דמויות המפתח שבאותה הדרמה, אלא בעיקר על מנת שנזקק המנרטיב כולו את אותם המסרים הערכיים איכותיים, שהתורה מבקשת להנחיל לדורות . כך, סיפור העקדה לא בא אלא לומר כי האלוקים ניסה אותנו פעם אחת ויחדיה בניסיון מטודי, על מנת שמכאן ואילך להוריד כליל מסדר היום "קורבן אדם" וכי אף לעולם לא יחזור אפילו לא אותו הניסיון החינוכי. וכך גם כאן . בזיקוק אנליטי מוסרי ערכי של סיפור העגל, לדעתי זהו עיקר המסר . והלא גם התורה הוסיפה וציוותה : "לא תעשון עימדי אלוהי כסף ואלוהי הזהב. דגש על "עימדי". בדיוק למקרה הזה ודומיו. ואף על פיכן, באותו המישור האיסטרטגי - ערכי, נאמר גם : "ויתאנף ה' באהרון להשמידו". האם רשאים אנו להתעלם מקביעה קטוגרית זו של הקב"ה אשר מצהיר כשופט , המכריע והגוזר . האם, לפחות אין הדברים חקוקים עלי ספר, כמסר ערכי לבאות כאמור. [ליצירה]
- [ליצירה] אהובה תודה. מי יתן וכולנו נזכה להגיע לאמיתה של תורה ושוב תודה על התגובה והעידוד שבצידה שהוא דבר שאנו נצרכים לו בכל עת [ליצירה]
- [ליצירה] לשרף אם מותר להמשיך את הנקודה החשובה שאתה מעלה. יציאה מן העולם [ גם מהעלם], מעמידה את האדם בנקודת אחיזה יומרנית ובלתי אפשרית [ אלוקית]. הישות היחידה שיכולה לפעול מחוץ לעולם וגם מחוץ להעלם [הניסתרות לה' אלוקינו], הינה ההשגחה האלוקית. אדם שמתבוסס בשלוש אלה כאחד, מעמיד עצמו במרחב בלתי אפשרי , חונק ומכלה כמו היה מחוץ לאטמוספירה. אשר על כן, לעולם אדם שלוקה בצירוף שלוש אלה - כאחד , אינו יכול להיות מושא או מקור "להתפתחות והתעלות". הנכון הוא כי כל יסוד בנפרד ואולי אפילו שניים כאחד, במינונים נמוכים ובנקודות זמן מוגדרות, יכולות אכן לשמש כ"מנוף". תודה על התגובתך [ליצירה]
- [ליצירה] ליגאל תודה על תגובתך [ליצירה]
- [ליצירה] לאסף ארצי. תודה על תגובתך ועל הרעיון המשלים . לצערי בגלל לחץ בזמן, את רוב הרשימות, אני מקליד בחטף ובציטוטים מהזכרון בלבד, כך שוודאי בעוד רשימות אני מצטט כנראה, שלא במדויק . על כל פנים הערתך במקום ושוב תודה. הערתך תאפשר לי להתיחס להיבט משלים נוסף. אחד השאלות שהטרידו אותי מדוע אהרון עושה שימוש ב"נזם" במקום ב"עגיל" . ונראה לי שהשימוש כאמור, בא לבטא את הטכניקה של "משיכת זמן" שהרי. "נזם" = "זמן". אהרון ביקש לעבוד על תודעתן של הנשים שיתמהמהו ושמא בינתיים משה יגיע. והנה גם בענין זה הקדימו נעשה לנשמע. ולא ירדו לעומק הדברים. ולא רק זאת ביקש אהרון גם לרמוז ושוב בעיקר לנשים על מקומו האופיני של ה"נזם" - באף. שבמעשיהן גורמות הן גם לחרון אף נורא [ליצירה]
- [ליצירה] משהו כנראה "משחק" במספרי הצפיה הצמודים ליצירות וכבר לא פעם אחת מאפס אותם תמיד ל - 1. למשהו יש הבנה, או ידיעה, מה זה ועל מה זה [ליצירה]
- [ליצירה] לגוד. מקווה שהפעם משכנע בס"ד. אני מקווה שהדברים הפעם משכנעים יותר . ראשית לבקשתך להלן הפסוק בחומש דברים ט'[20]: "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא". הביטוי : "התאנף מאד" אנינו קל -כלל ועיקר. רק לסבר את האוזן כשמשה מתאר את כעסו של הקב"ה כלפיו אותו הכעס שהוביל לגזרה של אי הכניסה לארץ הוא משתמש אך בביטוי "התאנף". ולא די בכך, מיד אף עדן את הדברים באותה הנסיבה המקלה לאמור : "התאנף בי על דבריכם". אז איך נהין , לפחות מהבחינה הרעיונית להמשיך ולעצום עיניים ול"איין" בק"נ טעמים ותירוצים את אותו "גזר הדין" אשר בוטל רק בגלל תפילתו האולטמטיבית של משה. אין זאת אומרת שמשה לא עשה שימוש בכל אותן נסיבות מקילות שהעלתם בתגובותיכם. אך גם עצם ההתעלמות של הקב"ה , בכך שרק בדיעבד משה מזכיר זאת, היא גם הנותנת לכאורה, כי כעסו של הקב"ה בבחינת "התאנף מאד", היה כל כך רציני. שעם כל הכבוד אי אפשר להתעלם ממנו.[כדי הטיעון שרק עם ישראל נענש...] הקשר שבין ה"זהב" כמייצג את פסגת החומר ובין אלוקים" המייצג את פסגת הרוח, הוא לכאורה ברור למדי. מדובר במתח מובנה של תנגודת. לכן הקב"ה ציווה : "לא תעשון עימדי אלוהי כסף ואלוהי זהב". יותר משכיוון לאותם דורות לענין הצלמים מכסף וזהב כיוון לימינו אלה , שלא להגרר לגרוע מכל שבשאיפת החומר עדי שיאה [התשוקה לזהב בכל מחיר] אנו שומטים מידינו את ה"אלוקות" ואוחזים באותם אלוקים אחרים המגולמים במיטב החומר : "הזהב". זה מה שקורה לדתות מושחתות . וזה למרבה הצער, הסכנה הרובצת לפתחינו . שהרי כל מי שנסחף אחר תאוות הבצע והממון לא רק שזונח הוא אלוקים חיים, אלא שעובד הוא אלוקים אחרים שעשה במו ידיו [ליצירה]
- [ליצירה] תודה אהובה על תגובתך. אני מאמין כי בידינו הדבר ומוטלת עלינו החובה כולנו להמשיך ו"לטפטף" ללא הרף. ואשריך גם את על כתיבתך [ליצירה]
- [ליצירה] תודה לכל הגיבים הנכבדים. בחלקת האלוקים הקטנה שלי אני מבקש להניח "אריכים" על מפתנו של משיח. ואם הדברים גם עושים רושם , אין מאושר ממני. תודה לכם. [ליצירה]
- [ליצירה] לדוד מסכים אתך. השורה : "מזל שיש אלוהים " נכתבה במשמעות דואלית גם ובעיקר לכך שלכל הנ"ל יש משמעות עצומה דווקא בגלל שיש אלוהים, שאם לא כן היינו חיים באומללות אין סופית וללא כל תוחלת. הסיכום : "מזל שיש אלוהים בא לצבוע את הכל באור יקרות. וכמו גם לסמן "כתובת על" לכל מחנק שמקורו הישיר אנושי [ליצירה]
תגובות