[ליצירה]
רדף השיג
הכאב הוא אותו הכאב.
הגירוש הוא אותו הגירוש.
והדמעות...
הדמעות מפלסות להן נתיב שונה, אך בוער לא פחות.
כל מי שעצר באדום - כבר אמר עליו המלך-משורר הג'ינג'י - "גם מצרים נתנו יד..."
[ליצירה]
ושוב, נפלא!
סוף סוף הצלחתי להמציא הליך חכם: התגברתי על יצרי והחלטתי לצרוך את היצירות של קוד יוצר 441 אחת אחת, ולפרקים. זה אמנם יוצא יום יום, אבל אני בסך הכל בשר ודם.
לזה קוראים עצמות לחיים גבוהות ולסת איתנה. יופי של פרופיל!
בנימין.
[ליצירה]
לכל המלעיזים...
איפה, בשם הזיפים של השרץ מקהיר, (כן כן, אל תתממו, ערפאת. הוא נולד בקהיר והוא מצרי), הבנתם שאני קורא לנהוג על פי אותן אמות המידה המוסריות שעל פיהן נוהגים אויבינו - לא שאפשר בכלל להדביק לזה את ההגדרה מוסר, אבל נגיד, איפה?
תקראו שוב. בעיקר את המשפט האחרון. ושוב.
הבנתם?
[ליצירה]
אז ככה:
אם תפתח בתהילים נ"ט (בפסוקים ז' ו-ט"ו), תמצא את המקור למילים. המלך-המשורר הג'ינג'י מדבר על התקופה האחרונה ממש בגלות (הלילה, הערב), לפנות הבוקר - הוא שחר היום החדש, היום שכולו שבת, הגאולה. (הדימוי הזה מופיע גם במזמור צ"ב - "בלילות" יש לנו רק "אמונתך"; "בבקר", מנגד, נספר "חסדך" - שבו האמנו).
[ליצירה]
ממש
תודה לבורא עולם על הסוכן האישי.
ותודה לך על השיר.
אכן, אני כל כך מרגיש את הצורך לשקוע מתחת לשמיכה, לאיזו שנת-חורף עד כי יבוא שילה.
והמציאות זועקת: "בן אדם! מה לך נרדם?! קום! קרא אל אלוהיך...".
בנימין
[ליצירה]
ה'תשס"ו
שואת ההתנתקות, כאב הגלות.
צפירת יום השואה בשנה הקרובה תטמון בחובה את כאב גלותנו שלנו. את כאב העם היהודי שהקים צבא בארץ-ישראל ושיסה אותו באחיו היהודים - רק מפני היותם יהודים. את כאב העם ששרד את היטלר, וניסה להמשיך את דרכו.
ואל תקפצו עלי עם טענות כלפי השוואות קשות. טענות על זלזול בזכר השואה ושאר מיני שטויות.
לו היו מספרים להיטלר ברגעיו האחרונים בבונקר בברלין על תוכנית חדשה שבה יגרשו יהודים את אחיהם במדינתם שלהם, באטימות, באכזריות, ברגישות ונחישות, יש יסוד סביר להנחה שהיטלר היה אומר: "אז אני יכול ללכת בשקט...".
ועל אף הכאב -
נשמיע את הצפירה.
עצם השמעתה היא נצחוננו.
עצם שרידתנו הוא נצחוננו.
עמנו הוא זה. אחינו הם אלו. ואף אלו. ואף אלו.
תגובות