כמו בילדותי, כך גם היום, כשמזיזים ארון, ומנקים את כל הטינופת שנדבקה שם לרצפה, תמיד יש לי תקווה בלב, שנמצא שם אוצר, משהו שהרבה זמן חיפשנו, או ששוה משהו.
[ליצירה]
דמעות כחולות
לפעמים קשה פשוט להבין כמה סבל יכול ליפול על אדם אחד
ואז אנחנו פשוט שותקים בהכנעה ומקוים בשקט שיסורי איוב ידלגו עלינו, כי אין לנו כוח לזה.
[ליצירה]
ואולי הכל מתבהר
והבלבול מקבל אור אחר, אם ניתן קצת פחות נפח לאנשים שבחיינו,
ונתייחס קצת ל"במאי" שרשם להם את הטקסט/התפקיד,
ואז נוכל לקבל פרופרציות אחרות
לגבי הסצנה הזו ואחרות
(סתם הרהור מבין הדמעות האישיות שלי)
[ליצירה]
אהבתי את החתונה האשדודית
(כי עד היום אני פוגשת את אותו דוד שבמקום לחתונתי הירושלמית, הגיע לאשדוד)
אבל ככה - ממש עצוב, איזה פאסימיות נישואית.
מקווה שיש גם רגעי אור ורומנטיקה שאותם לא טרחת לחלק איתנו.
[ליצירה]
עוף יקר, הסנגוריה שלך לא במקומה
לשאלתך איפה הצד השני? הצד השני הוא אותו ערבי שחי גם הוא אולי על איזה גבעה, גם אם לא היו לו ממש נעורים מלבבים.
הינה ערבי ב9 בערב, כשחוזר עם משאית הזבל שלו בתלפיות לכיוון בית לחם או משהו דומה, לא חושבת שמישהו רצה לקרוא למאבטח וכ'. זה היה פשוט הנה ערבי מסוג הריקוד שנרקד שם אחר כך, שבמהלכו הניפו הרוקדים סכינים אל על (בשיר בר יוחאי) ואיש לא מחה.
לא דמגוגיה, רק הרהורים רבים שנולדו לי שם.
[ליצירה]
מתוק, גדול מהחיים
פשוט מקסים
איך להגדיר? סיפור שיכול להתאים לכולם.
מסוג הסיפורים העטופים כסיפורי ילדים ויש בהם רמזים לכל מיני דברים.
כמה מתוק. נפלא.
רק לחפש מאייר כשרוני ולכרוך ביחד.
תגובות