הסיגריה ההיא שלא עישנתי
זה שני ירחים
חורכת את אצבעותי,
את שפתי,
את נשמתי.
מזכירה לי
מי רציתי להיות
ומי אני עתה
שריד מפוחם, מעלה עשן,
של רצונות גדולים,
של מאווים.
[ליצירה]
יש פה איזה רעיון מעניין שמובע בדרך מאוד מוזרה.
הסיפור (או המונולוג, אם את מתעקשת) מתחיל בצורה מסויימת ומדבר על משהו אחד, בצורה רצינית וסיפורית וכתובה היטב.
ואז פתאום זה נהיה היתולי כזה, ולא ממש ברור וקצת מאבד את הפואנטה, שאני חושבת שהיית מצליחה להעביר יותר טוב אם היית מנסחת אחרת את הפסקה השניה. כי בפירוש יש לך את הכישרון הזה לכתוב טוב.
[ליצירה]
לי דוקא היה זקן אחר
לפני שבע שמונה שנים, היה זקן מאוד נחמד מסתובב בתחנה המרכזית (הישנה, זו שעל חורבותיה הקימו את החדשה). הוא היה חרדי על פי מראהו, אבל מהחרדים הישנים, הידידותיים.
כל יום, בדרכי לקו 480 (כשעוד היה אוטובוס של 2 קומות, והייתי ממהרת לתפוס את המקום למעלה מקדימה, או, בלית ברירה, אם כבר נתפס, מקום ליד השולחן למטה, עליו יכולתי להניח ראש ולשקוע בשינה ערבה), הייתי נותנת לו חמישה שקלים, ולפני החגים הייתי נותנת לו חמשה-עשר, או עשרים. הוא כבר הכיר אותי בשמי, והיה עושה לי מי שברך קבוע, כל בוקר. וכשלא הייתי מגיעה יום אחד, הוא היה מברר אם חליתי, או חלילה משהו אחר קרה לי.
ואז יומחד, הוא פשוט נעלם. ואחד הנהגים סיפר לי שהוא חלה ואושפז בבית החולים "ביקור חולים". והבטחתי לעצמי שאני אסע לבקר, ושהוא בוודאי ישמח מאוד. וכמובן ששכחתי, ולא נסעתי. ואחרי איזה זמן סיפרו לי שהוא נפטר.
ומאז, קשה לי להיקשר נפשית לזקנים של התחנה המרכזית. למרות שיש בה, בזקנה של הזיי געזונט, איזה ניחוח מוכר של חברות ישנה..
תגובות