26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
כלנית אבן
-
בת 30. סטודנטית לתואר שני. גרה במרכז הארץ בשכירות.
כותבת את עצמי לדעת מאז שאחזתי בכלי כתיבה לראשונה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] דוקא על פחד ניתן להתגבר הרבה יותר בקלות מאשר על עצב, זה אל"ף. ובי"ת לכולנו יש חברים, לרובנו יש אהבה. כך שאם אין לך אהבה בגלל פחד זה יותר נורמלי מאשר אם אין לך חברים בגלל עצב, ואם כך אולי הבעיה שלך יותר עמוקה מאשר סתם אדם שטרם מצא אהבה. בקיצור, לא מסכימה עם הקביעה שלך. [ליצירה]
- [ליצירה] באמת תהיתי אנה נעלמת לך. הרבה זמן לא שמענו ממך. התגעגעתי. אני לא אגיד לך "תהיי חזקה". אני גם לא אגיד לך שיהיה טוב. אבל אני אקווה שיהיה טוב ושתוכלי להיות חזקה, ולקדם בברכה שינויים. גם שינויים רעים מביאים בסופו של דבר שינויים טובים בעקבותיהם. צריך רק להאמין. כלנית [ליצירה]
- [ליצירה] אכן פרגים it takes one to know one [ליצירה]
- [ליצירה] אבל.. אבל.. לכולם יש את הריבועים שלהם. לכולם יש את המגבלות שלהם. בין אם אלו מגבלות של דמיון לא הכי מפותח, או מגבלות של יצריתיות, או של שפה, או של מיליון ואחד דברים. קחי סופר מוערך כמו מאיר שלו. אם קראת את רומן רוסי ואת בביתו במדבר. זה אותו סיפור רק הפוך. פה זה דודות, פה זה דודים, אבל הרעיון דומה בשניהם. הרבה סופרים הם כאלה, רעיונות דומים, הצלחה שעבדה פעם אחת, ועכשיו ממחזרים אותה שוב ושוב ושוב ושוב. זה כל העניין של הספרים של רם אורן, נעמי רגן וכל אחד אחר. ככה זה בני אדם. [ליצירה]
- [ליצירה] חלמונית... לא מבקשת, הלוואי שלא יקרה, אבל כבר עכשיו אנשים חוזרים לעצמם. מבכים את שהיה אבל חוזרים לחיים. בלי הסקת מסקנות, בלי משברים רציניים, בלי לחשוב מה המסר שרוצה ריבונו של עולם להעביר לנו. [ליצירה]
- [ליצירה] אני עם באה. פשוט תתנתקי לאיזה זמן. מבחנים שקשורים למחשבים? אחלה. בלי להתחבר לעולם הוירטואלי. מעבר לכך אני די בספק שיש לך מבחנים שקשורים בקשר ישיר לרשת. כמו בכל התמכרות אחרת. אם רוצים להפסיק - לא מורידים מינון פשוט מורידים. מהחיים. ואני מומחית גדולה בזה. [ליצירה]
- [ליצירה] דוקא שיר מתוק. אולי קצת ילדותי אבל אני לא אומרת שילדותי זה לא טוב. אני גם לא יודעת מה הגיל של הכותבת. אבל הוא חמוד מאוד. וגם עצוב קלות (כי כשאדם נהרג בשל איזושהי סיבה זה עצוב, ואם הוא נהרג בגלל תאונה זה עצוב יותר). וכן - הגהה. "נכבה" לא "ניכבה". ולדעתי אפשר לומר נכבה ולא חייבים לומר כבה. אבל בטח בלי כל היו"דים האלה. [ליצירה]
- [ליצירה] מסכימה עם עופים. המעבר לא חלק בכלל וגם ההקשר לחיי כלב ממש לא מובן (כלבלב הולך לאבא שלו בימי שישי? מי מביא אותו לשם ולמה?), שלא לדבר על ה"שיחת אב-בן" שיש להם. הבן שואל שאלה קצרה ומיד האב פותח בוידוי מרגש וסוחט דמעות שליש על איך הוא לא היה אבא טוב מעולם אבל הוא ישתפר, ופתאום הבן קופץ למסקנות לגבי עתידם הורוד והדביק בעתיד. לענ"ד לא היית צריך לעשות את הגיבורים לכלבים. אם הסיפור היה כתוב "חלק" הוא היה עובר גם בתור בני אדם. הגילוי שהדוברים הם כלבים לא מעלה את איכות הסיפור. נהפוכו, אולי אם לא היית מרגיש צורך לסיים בנימה הומוריסטית היית משקיע יותר בעלילה. מעבר לזה, באמת צודק עופים בעניין הזה שהיטבת לתאר דברים מנקודת ראות של ילד (אם כי עכשיו כשאני בודקת שוב, לא ברור לאורך כל הסיפור בן כמה הוא. הוא מספיק קטן שיצטרכו לרחוץ אותו ומספיק גדול לנתח את חיי הזוגיות של ההורים שלו..). [ליצירה]
- [ליצירה] כי מה זה היה עוזר? אז הוא היה יודע שהנפטר הוא אדם מדהים והכל, אבל האם באמת ניתן היה להציל? מה הקשר בין טוב ליבו של אדם לאורך חייו??? [ליצירה]
- [ליצירה] פלשתינים חפים מפשע? יש דבר כזה? כל מרחם על אכזרים סופו שיתאכזר אל רחמנים. [ליצירה]
תגובות