26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
וואו, זה משעשע
כי איך שראיתי את התמונה ואת הכותרת חשבתי לעצמי "איזה עיוות של הרעיון של העיגולים של שמחה". כאילו, דווקא פרח, מכל הדברים, כשהרעיון המקורי היה עיגולים של חברים או מעשים טובים שלהם ודברים כאלה. ככה לפחות אני הבנתי את הרעיון.
מצד שני, אני מעולם לא קראתי את "ספרי דסי", ואני לא חושבת שראיתי גם אף אחד מהם חוץ מספר הזיכרון הראשון שיצא עם מגילת אסתר. אז לא ידעתי מה יש או אין על העטיפה.
בכל מקרה, התמונה עצמה מאוד יפה, וגם מאוד אופטימית.
[ליצירה]
חלמונית...
לא מבקשת, הלוואי שלא יקרה,
אבל כבר עכשיו אנשים חוזרים לעצמם. מבכים את שהיה אבל חוזרים לחיים. בלי הסקת מסקנות, בלי משברים רציניים, בלי לחשוב מה המסר שרוצה ריבונו של עולם להעביר לנו.
[ליצירה]
אני עם באה.
פשוט תתנתקי לאיזה זמן. מבחנים שקשורים למחשבים? אחלה. בלי להתחבר לעולם הוירטואלי. מעבר לכך אני די בספק שיש לך מבחנים שקשורים בקשר ישיר לרשת.
כמו בכל התמכרות אחרת. אם רוצים להפסיק - לא מורידים מינון פשוט מורידים. מהחיים.
ואני מומחית גדולה בזה.
[ליצירה]
וואו!
איך אני אוהבת את השירים האלה, המשתפכים, אלה שלא מהססים ובוררים מילים, אלה שיכולים לומר את מה שהם רוצים גם בלי להישמע פרובוקטיבים וגסים, ועדיין לומר את זה ישירות ויפה וזורם.
כל כך אירוטי וכל כך מחמם וכל כך כל כך טוב.
תגובות