למה לכלוא את עצמנו
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] יש יש! קטע חדש של הארכיאולוגית ההזויה! ומה הפעם? הממם.. נושא קצת כאוב... שנוי במחלוקת... ובעיקר מכוסה בטונות של עפר... כתוב טוב ומהודק וכרגיל, הצלחת הלזריק את הרגש למקומות המעניינים ביותר. גם כיף לקרוא לשם שינוי קטע מטריטוריה מוכרת, עם הרמזים והפניות שאני יכול להבין אפילו בלי לפתוח אינצקלופדיה (לא שיש לי טענות חו"ח) אהבתי במיוחד את הקטע עם השועלים. למרות שאת ר' עקיבה הם הצחיקו, תמיד ידעתי שהם זוממים להם משהו נבזי. בברכת "ושכנתי בתוכם" , וקמצוץ חציל נביא שקר (אבל לא מההם הרעים) [ליצירה]
- [ליצירה] המממ... במסווה של סיפור לא רע בכלל ניתנה דריסת-רגל לתיסןת הרסניות כמו לגיטימציה לשיבה עצמאית וחופש תנועה מופרז לפטריות בר! היכן הצנזורה?! [ליצירה]
- [ליצירה] למי שתהה זה מבוסס על ציור מאוד פשוט ביד, שנסרק ועובד בפוטושופ [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה. אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים:: האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות. אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל (האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?) מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי: לקחת את ידי עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי: אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות. החספוס המילולי- היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד או משהו כזה... נוגע בכל מקרה. תודה. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] טאוית קתיו בלבד [ליצירה]
- [ליצירה] אני דווקא התכוונתי לכוסות שמכילות תה ממש, ולאווירה שהם משרים סביבם. אבל גם זה נחמד [ליצירה]
- [ליצירה] אם עוצרים דקה לחשוב על זה, כל הרעיון של לעשות איזשהו מאמץ כדי שאנשים וורטואליים יכתבו לך "וואו" הוא די מגוכך. אבל עם זה עושה למישהו טוב אז למה לא? ככה שאתרי כתיבה כאלה מוקידים שתי ציפורים במכה: גם במה פתוחה ליצירה ודיון, וגם פורום להרחבת האגו. שיהיה בכיף, לא צריך להצביע על זה כל היום שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי. אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'. ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית. נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה. הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה. אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה) והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי- אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו. ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות." היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו- "מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת." יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר. בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] אני חולה על סוג הכתיבה הזאת אז היתי חייב להגיב. זה מזכיר לי קצת את הספר המצויין (אם כי מאוד הזוי) של רומאן גארי שקראו לו משהו כמו "טרופו של ג'ינגאס כוהן" (קראתי באנגלית) שם גם ישנה אישה המיצגת (אם אני זוכר נכון) את ה"אנושות" או הרעיון האנושי,שכולם מנסים לאנוס אותה, וגם היא מחכה לגבר שיגאל אותה אך כולם נכשלים (ומתים) בנסיון (חוץ מהיהודי כמובן) [ליצירה]
- [ליצירה] מר פרידמן הנכבד, נראה שבזמן האחרון דרושה מנה גדושה של אומץ וקיבה מחוזקת בשביל להעביר עליך ביקורת, ומעטים הם העוברים תחת שבט מקלדתך ואינם יוצאים בשן ועין. אבל האמת- מבחינתי אתה סך הכל דמות ווירטואלית (אמנם דמות שיודעת לכתוב לא רע) ולא יותר, כך שאין לי ממה לחשוש באמת. זרוק עלי כל מה שיש לך, בכיף. אבל ליתר בטחון, קצת חנופה לא תהזיק: על הכישרון שלך אפשר להתווכח, על נימוסים אין על מה לדבר. אבל לפחות דבר אחד ברור- אתה בהחלט אחד היוצרים היותר מעניינים באתר הזה. חבל שאנשים כאן לוקחים הכל כל-כך קשה ולא יודעים להנות מקצט בידור טוב. ראשית כמה הערות טכניות : (הרי אתה כזה פרפקציוניסט) החלטת ללכת על כותרות לפרקים- מה לגבי הפרק הראשון? אמנם אני האחרון שיעיר על שגיות קטיב, אבל כנראה לקראת הסוף של הרמי-מרטין (או מה שאתה לא בוחר להרעיל את עצמך בו) האצבעות החליקו על המקלדת, והתוצאה בהחלט לא נעימה לעין. אז אנא, תפוס כמה רגעים של פכחות,קח את עצמך בידיים,ונקה את הבלאגן. הלאה לסיפור עצמו. השאלה שמטרידה אותי היא האם סוליות נעליה של רחלי אי-פעם פגשו את האספלט של רחוב רבי עקיבה( לא במציאות כמובן, אלא בקונטקסט של הסיפור), או שאולי לא הייתה ולא נבראה אלא משל הייתה. כמה שזה מטריד אני מעדיף גם לא לענות לעצמי, כי בדרך כלל התשובות לשאלות כאלה הם דיאלקטיות, ולא דיכוטומיות. כשהעלילה התמסמסה ועברה למשל הליצן העצוב, שמייצג את המאה כולה, וחלומה של רחלי, על כל הטוב שיכול להיות באנושות, נזכרתי ב "חיוכו של גינג'ס כוהן" של רומאן גארי, ובעלמה שהיא חלומו של כל גבר (לא זוכר אך הוא קורה לה) אך אין מי שיצליח לספק אותה, בדומה להומאניזם עצמו. אולי כוונותיך היו פחות גרנדיוזיות, והכוונה רק לפספוס האישי ולא האנושי. אם כן אולי היה ראוי שתסתמך על עולם אסוציאציות אישי יותר, ותסתמך פחות על כמות מוגזמת של רפרנסים לעולם התרבות הכללי שכמעט וגובלת ב"ניימדרופינג" סתמי. אבל סך הכל זה כתוב היטב,מאתגר ,לא נכנע למבנים, וגם לא מתמסר לשבירתם יתר על המידה. תמשיך להילחם בטוחני הרוח, THE TRUTH IS OUT THERE... נ.ב אולי סאנשו רק רצה לרסן את ידידו, ולדאוג שלא ישקע בדכאון כשיגלה שטחנות הרוח עדיין עומדות ושדולציאנה לעולם לא תהייה שלו, להזכיר לו שזה לא הכל בחיים ושיקח הכל קצת יותר בסבבא? הכול ברוח טובה נבישקר [ליצירה]
תגובות