לסתיו מפריע הצבעים, לי מפריע שכרתו את העץ. הצילום כשלעצמו יפה והצבעים הקודרים קמעה מוסיפים בודאי להרגשתו של העץ הכרות, אני לא כל כך בטוח שאיכפת לו מהצבעים או שהוא שמח שחושבים שהוא שעון. אדיר ונפלאות הבריאה? זה מגעיל וזה מעשה ידי אדם.
[ליצירה]
מה מפריע לי
לסתיו מפריע הצבעים, לי מפריע שכרתו את העץ. הצילום כשלעצמו יפה והצבעים הקודרים קמעה מוסיפים בודאי להרגשתו של העץ הכרות, אני לא כל כך בטוח שאיכפת לו מהצבעים או שהוא שמח שחושבים שהוא שעון. אדיר ונפלאות הבריאה? זה מגעיל וזה מעשה ידי אדם.
[ליצירה]
"זמני חרוט בשירי
כשנות העץ בעיגוליו
כשנות חיי בקמטי מצחי..."
(לאה גולדברג)
יופי של פוקוס. זוית לא רעה.
יש משהו שמפריע ברמה הצבעונית. אבל בכללי זה יפה.
[ליצירה]
חמוד. הייתי רוצה לראות אולי גם קצת יותר התחלה ואמצע, אבל גם כך זה חמוד. מה שקריטי יותר: לעבור ולתקן שגיאות הקלדה ושגיאות אחרות.
(אין מילה כזו "יכל", "החוה" צ"ל "החוצה", ו"לת"?)
[ליצירה]
מוכר וכואב.
התחברתי מאד לנושא של כאב השכחה (שכואב הרבה יותר מהזכרון)
קשה שלא ליפול לבנאליות כשעוסקים בנושא שכל כך הרבה נכתב עליו, ואמנם בשני הבתים האחרונים השיר נשאר בגבולות המוכרים, אך בהמשך הוא מתרומם משם ומצליח להפתיע ולרגש.
אני חושבת שהעוצמה של השיר היא בבתים האחרונים שלו וניתן לבנות מהם שיר מלא. (לצמצם את הראשונים, ולתת לאחרונים יותר משקל.)
מה דעתך?
לגבי התוכן: כפי שכתבתי, הנושא קרוב ללבי מאד. גם אני מוצאת את עצמי בחרדה מהשכחה, מוודאת שאני עדיין זוכרת את צורת ההליכה, את החיוך ואת צליל הקול...
אבל אני לא מסכימה עם השורה האחרונה. העובדה שאנחנו שוכחים לא מוחקת את קיומם של אלו שהיו. זה לא הזכרון שמשאיר אותם, אלא עצם העובדה שהיו, שקיומם השאיר את רישומו בעולם גם אם אנחנו, מכח הגזירה, שוכחים ולא מודעים לו.
[ליצירה]
איזה יפה! באיזו שעה צילמת? (זה עושה הרגשה של זריחה מוקדמת)
אם כי קצת חשוך מדי לטעמי.
דמינתי את כנרת של רחל יותר צבעונית ו.. שמחה.
זאת אומרת שקטה, אבל לא קודרת.
תגובות