אני הולכת בזמן שלי.
הולכת אותו לאיבוד
לדעת,
מבלי דעת
איך לסגת מהנפילה.
במעגלים,
בנקודות,
אני הולכת להאיר
ומעירה בי
את כל השאלות
שנענו,
ונקברו,
ונשרפו חיים,
בחממת חיי שמתו.
אז מה אם אני צוחקת?
זה הכל מת בלי דמעות.
אסתר אור נטובי
-
נולדתי בכ"א שבט התשד"ם, בעיצומו של החורף. נשואה באושר (לטענתו:) ) לשמואל-טובי-אור-נטובי. וזהו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מדהים! (נכון שבשירים מנוקדים יש משהו מהפנט?) פשוט יפהפה. והבית על החושך והאור... נהדר. [ליצירה]
- [ליצירה] אז בעצם אתה לא מרשה להגיב. |אייקון בלתי נראה| <--(כדי שלא תדע כמה עצוב לו גם) [ליצירה]
- [ליצירה] הממ... מישהו מוכן להסביר לי על מה מדובר? [ליצירה]
- [ליצירה] :-) אהבתי את זה. והדימויים קרעו אותי מצחוק ("כציפצוף הסאב-את'ה סאנס-או-מטיק"!) אתמול בלילה ישבתי בחוץ (הייתה כזאת רוח קפואה ונהדרת, ופשוט לא יכולתי להישאר בפנים) והסתכלתי על השמיים, ופתאום גם אני קלטתי את זה - כמה שאני רחוקה ואיזה דרך עוד יש לי לעבור, וכמו שאמרת - כמעט והתייאשתי מעצמי. אז הלכתי לכותל והתפללתי, ו... טוב - בוא נגיד שכשחזרתי כבר הייתי רחוקה מאוד מאותו יאוש :) והמילים שלך תיארו את זה נהדר. [ליצירה]
- [ליצירה] אז ככה: בנוי מצויין. ויפה. את מוכשרת, בזה אין שום ספק. אבל התוכן... התוכן... אני זוכרת פעם שהרגשתי ככה - שאבדתי אבל שאין לי טעם לחפש. אבל את יודעת מה? תמיד יש טעם. אף פעם לא מוצאים את הכל. כל פעם מוצאים משהו, ומלקטים חלק לחלק, וממשיכים לנסות. ולא רק זה. בהרבה מהמקרים, כשמוצאים חלק אחד גם מאבדים שוב חלק אחר. ובאמת שאין מה לדאוג - אף אחד לא יוכל למצוא את זה במקומך. אין "מוצא ישר". החלק שלך תמיד ישב ויחכה לך במקום שהוא תמיד היה. מאחת שכותבת דברים כדי להזכיר אותם לעצמה, גם אם הם לא תמיד קשורים לכוונת המשורר... [ליצירה]
- [ליצירה] בפעם האלף שאני נכנסת לקרוא את היצירה הזאת, ועדיין לא הגבתי... יצירה שמזכירה לי עד כמה זה כן כואב כשאני חושבת לרגע שזה לא. זה כואב. אוהו, כמה שזה כואב. למרות שלפעמים לנסות לחבר "תותבת" יכול להיות כואב באותה המידה בדיוק... [ליצירה]
- [ליצירה] באמת די בוטה אבל מה - אהבתי את זה. [ליצירה]
- [ליצירה] קודם כל, מזל טוב. בקרוב אצל כולנו :) ובכן, קראתי את הסיפור כבר במקורישון, כמובן. אני עוקבת אחרי התחרות, כמו כל שנה. ולא אהבתי אותו במיוחד שם, ומכאן נובע שגם לא פה. אני מוכרחה להודות שההתחלה נראתה לי מסקרנת מאוד. ובקטע על האינסוף נמרח לי חיוך מטופש על הפנים, וממש חשבתי בקול רם "איזה יופי!". אבל, כמו בנרות חנוכה, אנחנו הולכים ומוסיפים - והסיפור שלך פשוט הלך והתמעט מהנקודה הזו... למה? אני לא יודעת. אולי כי הוא לא ממוקד. כי הוא לא אומר כלום בעצם. (או שאני סתם לא מבינה אותו?) ואולי הוא אומר, אבל המסר שלו לא באמת מספיק ברור. לא יודעת. אה, ועוד משהו - הקטע עם "יומנה של-" עשה לי תחושה חזקה שמנסים לעשות עלי מניפולציה רגשית, ובחוסר הצלחה. ואולי... אולי אני סתם קנאית, כי כבר כמה שנים שאני חולמת לשלוח סיפור לתחרות, ופשוט לא יוצא ממני שום דבר... (קנאת סופרים, הא?) אז בכלל אל תקשיב לי :) [ליצירה]
- [ליצירה] הו... פשוט שיר נפלא... אין אין אין עוד בעולם כמו גשם! (בעיקר כיף לקרוא אותו עכשיו, כשהאושר באמת בחלונות ובלב:]) [ליצירה]
- [ליצירה] לא. לא מאבדים את זה. פשוט לומדים פתאום לראות גם את הרע. ולעשות חשבון בין זה לזה. ולמדוד. אבל יש רגעים קטנים של חסד אם רוצים. [ליצירה]
