[ליצירה]
אני לא אוהבת מספרים ראשוניים. אני אף פעם לא יודעת אם הם באמת ראשוניים או שאני לא מצליחה לחלק אותם כי אני לא טובה בחילוק. מספרים זוגיים הם נחמדים- ברור שהם מתחלקים בשתיים וזה כבר עושה אותם יותר פשוטים.
בקשר לעבודה- אפשר למצוא בתור מכונית משטרה או להוסיף כמה אפסים מקדימה ולהיות מונית אבל הכי שווה להיות אמן דיכאוני ועני שאחרי מותו יחשב לאמן דגול ושמו יזכר לעולם.
הכי חשוב- רשמת שהסיפור לא משו לדעתי הוא משו משו.
[ליצירה]
עצמי ואני בילבלו אותי כהוגן.
קשים הם חיי הסכיזופרן..
הקטע היה עשוי להיות חמוד לולא השורה האחרונה
אבל היא בועטת בבטן המתגלגלת ומורידה עלי חשיכה...
ברוך שובך,
התגעגתי (ונשארתי בגעגועים)
[ליצירה]
למה הוא היה צריך לצעוק את אהבה שלו אליך?
הנסיך הקטן לימד אותי שהדבר החשוב באמת סמוי מן העין. לא כל דבר צריך שהעולם כולו ידע.
את כותבת יפה, אבל אני לא אוהבת את האהבה שמתוארת בסיפור.
[ליצירה]
1. לא ידעתי שבנים עשויים להיות מוטרדים מפריט קטן כמו עגילים, אבל אם כבר הזכרנו אותם, כמייצגת את עצמי, אני יכולה להגיד שאני עונדת אותם כדי להרגיש טוב עם עצמי, לא בשביל אף אחד אחר.
2. ספגטי לא שוברים לתוך הסיר! פשוט נותנים לו להתרכך עד שהוא נכנס בצורה שלמה לסיר.
בקשר לשאר, אני עוכבת בציפיה דרוכה ל"קול ששון וקול שמחה", הרי מרכזניק ממוצע לא מושך את ההכרות עם בת הזוג מעבר לחודש, לא?
[ליצירה]
חשבתי, זהו הוא מת. אתה יודע כל הדם וזה, הוא התאבד מאהבה נכזבת, אבל אז הוא קם לתחיה וכמה שהוא איחל לה רע הוא כמהה אליה, והיא באה, אז יש סוף טוב לתיאור הפלסטי המאוד מאוד,
איך נגיד?
מבחיל?
זה לא לחם חוקי, אבל קראתי, עד הסוף, כי זה מוזר ומעניין (בגלל המוזר)
האמת? תהיתי לעצמי מה לקחת לפני שכתבת את זה
תגובות