אני אדם הולך ובוכה
הבכי מתערבל בתוכי
מכלה אותי מבפנים
אדים של כאב עולים ממני
מרוקנים אותי עד תום
אני עומדת לפניך כולי
בתחינה
...
בהירות חדשה מנביעה מתוכי
ציפורים השמיימה
אני אוספת את כל הכאב
לאגרוף
ומעלה אותו לקורבן
אליך
כן, דווקא לאגרוף, ולא בגלל כעס- אלא כביטוי לעוצמה, כל הכאב והמתחים והלחצים מתכנסים לכדי פקעת אחת חזקה, בתהליך של פורקן שפורק את הכל ממני, את כל הרע והקשה, והכל מועלה אליו לקורבן.
אולי לא לגמרי מובן... השתדלתי.
[ליצירה]
תגובה (מאוחרת) לאודיה
כן, דווקא לאגרוף, ולא בגלל כעס- אלא כביטוי לעוצמה, כל הכאב והמתחים והלחצים מתכנסים לכדי פקעת אחת חזקה, בתהליך של פורקן שפורק את הכל ממני, את כל הרע והקשה, והכל מועלה אליו לקורבן.
אולי לא לגמרי מובן... השתדלתי.
[ליצירה]
תגובה בחזרה
לאש יוקדת - לא צריך להבין את השיר כפשוטו. מוות, כידוע, הוא לא דבר פשוט ויש בו רבדים ופיתולים... לא התכוונתי לתאר מוות רגיל של אדם אלא יותר את היסורים שלו ושל נשמתו ואת הניגוד מול שאר האנשים בעולם.
וגם ברובד שבו יש אכן תיאור של מוות, בטח במציאות מבחוץ זה נראה אחרת, אבל התיאור הוא פנימי דרך עיניו של האדם שחווה אותו ולכן זה נשמע לך מוזר אולי.
ואיש אחד - אהבתי את הקישור שעשית.
[ליצירה]
תגובה (מאוחרת) לאודיה
כן, דווקא לאגרוף, ולא בגלל כעס- אלא כביטוי לעוצמה, כל הכאב והמתחים והלחצים מתכנסים לכדי פקעת אחת חזקה, בתהליך של פורקן שפורק את הכל ממני, את כל הרע והקשה, והכל מועלה אליו לקורבן.
אולי לא לגמרי מובן... השתדלתי.
[ליצירה]
יפה
הזכיר לי שיר של אדמיאל קוסמן (בנאדם מורכב בפני עצמו, ולא כ"כ חביב עלי, אבל בכל זאת...) . לא בדיוק אותו הרעיון אבל יש דמיון. קוראים לשיר "אינני מתנועע בשעת התפילה". הוא מסתיים ככה:
"אינני מתנועע בשעת התפילה. אני משליך את צרור
מפתחותי אל על ומעמיד פני מת. קר וקפוא."
[ליצירה]
.
יפהפה. אהבתי את הביטויים "להוליד את עצמי" ו"איילות". יכולת הבעה נדירה במילים.
הדימוי של הלידה בשילוב האיילה - עושה את זה.
נראה לי שבסוף חסרה לך ו' ("האפשרות הזאת").
תגובות