בלילה ההוא התאבלתי על אובדן היופי
על סוף הרוע מיררתי.
על כל מה שהיה ואיננו, שנשבר
בכוונה תחילה
בידי איש צר ואוהב.
הטוהר המעושה נטמא,
הלכלוך התפוצץ.
אני צריכה אותך שתחזיק לי את היד -
אבל מי אתה.
תגובות
אהבתי את הכל!
פשוט מלא עצמה....
ועדין מן קורטוב של עצבות,טיפה של מיסתוריות,
פשוט כתיבה נפלאה...
תודה עדי.
פרח בר.
[ליצירה]
הוי, שתהיה לי בריא,
נו, תעשה טובה, אז עכשיו אתה לא הולך למדורות ולא מתכופף לחפש סוכריות? אהבה, מה משנה האהבה אם אתה
חייב לזכור מאין באת, ולא רק זה- להיות מסוגל לחזור לשם (ככה נראה לי).
ואולי קצת קשה
לראות את האור המנצנץ
כחול, אדום, צהוב, ירוק,
כשהוא רחוק כל כך.
והגב כואב, ואתה רק הולך אל
ילדים קטנים שפעם היו
אתה.
מעניק להם קצת ממך,
ירוק, צהוב, כחול, אדום,
איך לא שמתי לב וכבר שכחתי...?
[ליצירה]
טוב, אז כמה דברים:
דבר ראשון, מישי, זה לא שיר ילדים.
דבר שני, טל, אהבתי את הרעיון.
דבר שלישי, אני כל כך לא מסכימה איתו. ראית את מפלצות בע"מ? לבכי, לצרחה, יש כוח. כי בהם אתה חלש, אתה חושף את עצמך, בצורה הטובה ביותר. בכי משחרר. בכי זה דבר חזק.
אבל צחוק, פשוט צחוק, אמיתי, של אושר, חזק אפילו יותר. לא כי משהו הצחיק אותך, צחוק של אושר. אומנם, הוא יותר נדיר מבכי אמיתי, אבל הוא קיים, והוא הדבר ההכי משחרר שקיים, נטול המחסומים, הוא נפלא.
זה מה שאני חושבת.
דבר רביעי, אישית, שורות קצרות מידי ובערך מילה בשורה זה לא הדבר שאני הכי אוהבת, אבל זה מעניין גם ככה.
[ליצירה]
אבל אסור.
אסור לעשות את זה. כי מה אם נגלה שלא? בכל מקרה, זה סתם מדכא לבכות על החלב שנשפך. וגם כי אי אפשר לדעת. וכולנו גאונים בדיעבד. מכל החלטה, ולו קטנה, שאנחנו עושים - מסתעפת עוד דרך. החיים שלנו מורכבים מצמתים (?) - ואי אפשר לחזור. אנחנו בנויים מההחלטות שלנו, הן אנחנו. לא תמיד יכולנו לבחור בצורה אחרת, מכיוון שזה האופי שלנו, ולכן גם אם מאוד היינו רוצים, בהסתכלות לאחור, לבחור אחרת - לא היינו מסוגלים לעשות זאת בזמנו.
זהו. אני חושבת.
תגובות