[ליצירה]
אני יודע
קראתי בפעם הראשונה מהר (יש לו קצב משהו)
וכלכך נהנתי, שהמשמעות לא עיניינה אותי כלכך. רק הצלילים הרנינו אותי הצחיקו ומלאו אותי גיל (אני רציני)
רוח טובה שורה עליי מאז קראתיו ועיניי צוחקות.
כתוב נהדר עושה חשק להתגלגל באושר - המלצתי!
[ליצירה]
הכותרת מעניינת.
זה כתוב(!!) מעביר את התחושות מעולה.. ובהחלט יכול להסתיים כך. אבל אפשר יותר- (אז למה לא?)
לדעתי כדאי לך להמשיך את זה לסיפור עמוק ומורכב.
ככה זה נחמד, שווה את הלב וזהו. הייתי מעריך את זה פי שמונה לו היה נוסף עומק וסיפור. (תנסה...)
ושוב זה כתוב מצויין.
[ליצירה]
טעיתי. רדף השיג צודק.
ולגבי לומדי "תורה בגובה העיניים" אף שאני רואה את הבעיתיות שבה, זו עדיין תורה, ולכן אסור היה לי לפסול [במיוחד שאהבתי בגדול הרעיון של השיר]. החשש שלי מהנמכה של התורה העיד, רק על חולשה מצידי ולא על חוזק והתוגבה לשיר הזה [ולעוד כמה] סבלה מכך ועל כך התנצלותי.
[ליצירה]
שיר יפה וטוב שנתון לפרשנות ענפה. המילה האחרונה לא מתנגנת כל כך.
יש בשיר הזה איזה מיזוג בין חומר לרוח. את החומר מבטאים מושגים כגון: הארץ, בור, צלקת. ואת הרוח: החור הריק, יד שמימית וכדו'; עכשיו, היד השמימית מבטאת יותר מכל את אותו מיזוג, כי יד היא אחד האברים שפעולתם חומרית גם רוחנית. מצד אחד ערטלאית בנתינה, ליטוף, תפילה. מצד שני היא אחד הכלים המרכזיים להכרת העולם בדרך בלתי אמצעית, מגיל הינקות ועד זיקנה, דרך חוש המישוש המגושם. מאידך החוש הזה מזוכך ומעודן יותר בדרך כלל בעור כף היד.
כך "אצבע אלוהים" מורה על תנועה ארצית-פיזית שאינה אלא אות וסימן לגילוי האל.
גם המים הפורצים לבסוף מצלקת ההלחמה מבטאים את זה. מים נוזלים ממרומים ומפרים את האדמה. ישראל מתפללים לגשם גשמי משמים כדי להצמיח יבול שעשרות מצוות רוחניות תלויות בו ומתממשות.
[ליצירה]
יפה מאוד. "ולמצוא, בלי לנבור יותר מידיי
ספר תורה בתוכי" כי מגע האדם עלול לפגום.
אולי בשל כך מהות חודש אלול נילמדת מראשי-תיבות שגם הם דחוקים "את לבב ואת לבב". רמת נגישות מודעת קטנה.
אהבתי את התוכן מאוד וגם את הדרך ו, אבל זה יכול להיות קצת יותר "שירי" לדעתי. ככה זה דומה יותר לתפילה.
[ליצירה]
הממ...
בין השיטין- פריצת גבולות, אינסוף.
שורות, מילים- גבולות, מימוש.
הכותב נקרא בין 2 התחומים.
בִּשְבִי לִי
בֵּין הַקַוִים הַכּוֹלְאִים
בְּנֵס הָיוּ עוֹנְדִים
אוֹתִי לְקוֹלָר
הרצון הוא- לשלוט בגבולות המאפשרים לשכינת-שיריו-אלוהיו מימוש הניתן רק בחומת-קווים תוחמת, וההבנה כי רק אם הם יהיו מוכשרים לכך בדרך נס יוכל בם לשלוט ולצאת משביו, וגם מנקודת שליטה זו הרצון הוא להיות כעדי (תכשיט) ולא כמגביל וכופה אותם <ואת עצמו> , כי הם בכל זאת גבולותיו לעדי עד. הבית הראשון אם כן מתגעגע למציאות זו שהייתה בעבר.
קוֹלֵך עוֹלֶה מִבֵּין הַסוֹרָגִים
וְאַת בְּעוֹלָם אַחֵר
מוֹדֶרְנִי מִמַךְ
מוּפְרָש אֲנִי מִמֵךְ
אני רואה כאן כישלון בכך שהקול העולה מבין הסורגים בפועל במקום להוות פריצת גבולות בתוך גבולות-הטבע והשורה הוא מופרש (נבדל) ובעולם אחר. ריחוק זה מעיד שהקול עלה כפי שנשמה עולה, כיוון שלא מצא את המימוש האינסופי לשירתו. כאן הקונפליקט בין החרות של המשורר בשירו לבין הצורך בגדר וגבול שיפעלו עליו ויתנו לו צורה, מתבטא בלבטי לקרוא את הבית כפונה לזכר או לנקבה.
בְּמִכְלָאַת יוֹם-יוֹם
בִּשְבִי לוֹ, לֹא
מָצָאַתִי אֶת שַלְשֶלְאוֹתַיִך
בֵּין הַשִיטִין
ה"שבי לו" היומיומי הוא אותו שבי של ההתחלה רק הפעם האחריות היא על המשורר. הוא זה שצריך לשחרר את הא-לוהים בכך שימצא בין השיטין של בת-שירו-המוגבלת, תפסים וקרסי אחיזה או במילות השיר המודיע לֹא מָצָאַתִי אֶת שַלְשֶלְאוֹתַיִך, לא מצאתי את אותן שלשלאות שהן לא הקו-סורג הגלוי, אלא הקו הנסתר שהוא אם היותו גבול בו בעת הוא גם אין גבול.
לא נותר לי אלא לאחל לכרובי שוב כרובי שימצא את שלשלאותיו, וידע לתפוס בהן באומץ הרבה מעבר.
תגובות