דלי אני, יוצא
את עצמי אל חדר מרחב
בתנועת אשה
שוטפת רצפה פוזמת שיר
אני חומר נוזלי במעגלי אינסלטצית מרפסת
מקיא לבי לבי, עיניי לרחוב
כמו חולה, סדין, קירות.
מנחם דוד
-
יליד תשל"ד כותב כשיוצא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] רק לספר, שאני מוצא את עצמי מזמזם את השיר ומנסה לשיר בתרועה אהאה אה אה (כןף בגובה הזה) ולא תמיד מצליח [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי [ליצירה]
- [ליצירה] איך עברו השנים ועדיין הקול הוא אותו תום [ליצירה]
- [ליצירה] מצוין [ליצירה]
- [ליצירה] יפה [ליצירה]
- [ליצירה] מה שיותר מעניין זה ההקשר האחד שתחתיו נמצאים שתי הפעולות האלה. איך אותו זכרון גורם גם להקאה -פעולה המסמנת את סירובו של הגוף לקבל חומר מסוים לתוכו - וגם לבכי פעולה בה הגוף עולה על גדותיו ומראה לעיני כל את הרגשות הכמוסים. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה [ליצירה]
- [ליצירה] וואו קשה להאמין שפעם היה פה כזה דיון ודגש גדול גם על פה - בצורה וגם על פעם - כי נראה לי שהעולם הדתי שלנו קצת קצת השתנה ולא שהיום לא נדבר על זה - אבל אחרת לגמרי ומעניין אם הפורום הזה עדיין קיים. [ליצירה]
- [ליצירה] . רבקה, תסבירי לנו קצת... מה עשית כאן ? כלומר איך.. זה יפה כל כך [ליצירה]
- [ליצירה] הקריאה הקשה של השיר (בשל השימוש הרב באותיות כמו ריש וקוף וגימל שמקשים על קריאה זורמת) מכריחה אותך לקרוא את זה לאט ולהקשיב לתוכן. הכתיבה, המאוד-חושנית כופה את ההתחברות לסיטואציה. דוקא לסיום יש צליל מאוד נח ונעים. וכך גם תוכנו. אהבתי. [ליצירה]
תגובות