קולות מתרוצצים בי
הולמים בדפנות
מנסים לנתב אותי אל דרכם.
לא, אני לוחשת
קולי מרטיט אך יציב-
תעמדו שניה בשקט
תנו לי להיזכר,
זה עומד לי על קצה הלשון---
בחיי שפעם ידעתי
מי אני.
נו, אוף אתכם,
עכשיו בגללכם התערבל לי הכל.
[ליצירה]
...
ממ..
כמו שמישי אמרה, הסיום הוא מעין פראפרזה על השיר המפורסם של זלדה..
אז ההר נותן שלווה.
אבל באיזשהו מקום, לפחות אצלי, הוא גם לוקח את הלב- כמו שאהבה לוקחת אותו. לא לוקח לעצמו, אלא.. גורם לך 'להתאהב' בו ולהרגיש אליו כזאת שייכות, שקשה לך בלעדיו..
[טוב, אבל אולי זה רק אני וההר שלי.. (:]
[ליצירה]
..
אויש, במ'ת, ילד... ממך ציפיתי ליותר (:
אתה יודע, סאב-טקסט, לקרוא בין השורות וכאלה...P:
---
עכשיו ברצינות:
קודם כל, מי אמר שהוא כל היום יושב ומנגן בחדר? כתבתי "בלי להישבר כמוני, בלי לפרוש, בלי להרים ידיים"- הוא נמצא בסדרים. הוא לומד, כן, הוא מנסה.. אבל בכ"ז, נשבר לפעמים. מרים ידיים. ושוב חוזר, עולה ויורד, רצוא ושוב. וזה לא מתחיל ולא נגמר בלימוד בסדרים...
ה"לטמא" זה לא מהלנגן בחדר, נו...
אם אדם מעיד על עצמו שהוא מרגיש שהוא מטמא את הסביבה, כנראה יש לו סיבות מוצדקות לזה. ויש גם עולם מחוץ לישיבה, ובנאדם בהחלט יכול להרגיש שהוא נטמא (או נטמע..) בו.
וזה בנאדם שאכפת לו.
כי הוא מנסה, למרות שקשה, למרות שמייאש לפעמים.
אז כן, אכפת לו מדברים שהרב קוק כותב, והדברים האלה נוגעים לו ללב, ולקרוא לו "הרב" זה לא מתחסד בעיניו. גם לא בעיני.
ואגב, לא צריך ידע נרחב כדי להכיר מושגים כמו "קליפות", "גרעין" ו"ללקט ניצוצות". עובדה שאני מכירה, והנה- אני לא למדתי בישיבה...
לגבי הנגינה- לא 'דעת, אני לא מנגנת... (:
[ליצירה]
...
כתוב טוב, במיוחד נביאים-כתובים.
הסוף לא מספיק. חסר פה משהו. את כאילו מושכת אותנו לקראת פואנטה מסויימת, מובילה מהלך מסויים, ובסוף קוטעת את זה בלי שום סיבה.
ואם זה בכוונה, זה לא מספיק קטוע.
זה כאילו לא פה ולא שם.
[ליצירה]
...
קיבלתי.
מסכימה איתך (:.
את הסיפור הנ"ל כתבתי לשם ההנאה שבכתיבתו. יש בסוג כתיבה כזה משהו נעים, חלק, זורם..
וחוצמזה מזמן טענתי שאני יותר טובה בשירה מאשר בפרוזה.
תגובות