את תופסת בידי
ומושכת במעלה השביל.
כבר אמרתי לך
שכל רחבות הדשא
נסות מפנינו
את מתעקשת
ומושכת חזק
עינייך
אחוזות אימה
חורכות כל חי הניצב בדרכך
כשהגענו לעי החורבות
את מעלה חיוך על פנייך ולוחשת
תתלבש!
אני מקווה שזה לא היה ברצינות..
כי יש לך המון..
וזה אחד היפים?!
באמת, נכון שכולם פה מפרגנים ללא הרף, וכל הקסים יפיפה ומדהים, אבל זו לא חוכמה, זו לא האמת ולא שומדבר אחר שקרוב אליה.
עדיפה ביקורת אמיתית ממחמאות מזוייפות.
חסר פה האיזון המילולי בין הבתים, וגם התוכן למרות היותו ניתן לפרשנויות שונות, לא חכם במיוחד..
[ליצירה]
אני מקווה שזה לא היה ברצינות..
כי יש לך המון..
וזה אחד היפים?!
באמת, נכון שכולם פה מפרגנים ללא הרף, וכל הקסים יפיפה ומדהים, אבל זו לא חוכמה, זו לא האמת ולא שומדבר אחר שקרוב אליה.
עדיפה ביקורת אמיתית ממחמאות מזוייפות.
חסר פה האיזון המילולי בין הבתים, וגם התוכן למרות היותו ניתן לפרשנויות שונות, לא חכם במיוחד..
[ליצירה]
הדיכאון-
אין הוא מבזה את היפה ונעים
הוא מקטין ומצמצמם.
מעצים את השחור
ממרר (ממראר) את הקיים
ומוסיף נופח התקמטות.
כשכל זה עולה על כל דמיון
נופח ונוסק. נופח ועולה
השמיימה.
[ליצירה]
"אין מילים", לצערי טעית. דווקא יש כאן "סופר" רגישות. והנה אסביר:
הבחורה רוצה "רק עוד פעם אחת". אהבה או "מעשה אהבה" אחרון לפני שהוא עוזב אותה (את מבינה שהיא לא ממש רוצה שהוא ילך עכשיו) ואז הוא אומר לה "ולאחר שאתן לך..לא תיפגעי? בודאי (שכן)".
יש אצלו מלחמה גדולה בין היצר שאומר לו ללכת על זה כי לא כל יום בחורה נפתחת לפניו אך מצד שני המצפון שלו... מנקר מנקר מנקר.
מתוך החשיכה תבוא ההארה. לכן, מבקש להדליק את האור. עכשיו אפשר לחשוב בהגיון. אבל לפני כן- שתלבש חזרה את החולצה.
ועכשיו?
תגובות