ב"ה
כרגיל, יפה ביותר.
זאת דוגמא טובה לחסרונות הניקוד - אם היית כותב בלי ניקוד, לא היינו יודעים אם במילה "יבצר" ה-ב' דגושה או לא, וכך בעצם המילה היתה מכילה את שתי המשמעויות - המשמעות הדושה והמשמעות הבלתי דגושה. בניקוד אתה חייב להחליט לפי איזה משמעות לנקד, וכך אתה מחליש את המשמעות השניה...
אבל בכ"ז לא רע בכלל.
הדיון אתך על עניין הניקוד בוודאי לא ייגמר לעולם :)
אני מודע היטב לכך שלעתים הניקוד מגביל את הפרשנות, במקרים שכאלה לפעמים אני מוותר עליו (למרות שזו אובססיה, אני מודה).
מכל מקום, במקרה דנן הדגש בב' הכרחי (משלים את נ' הנפעל) והמלה בניקודה הנוכחי כוללת את שתי המשמעויות, שכמובן כיוונתי אליהן. חן חן על ההבחנה ועל ההתייחסות!
נ.ב.
שימי לב דווקא לרווח שיצא לי מן הניקוד. לולא ניקדתי את המלה "שִׁנֵּינוּ" נאלץ הייתי לכתוב בכתיב מלא "שינינו". וכעת שניקדתי ונמנעתי מהיו"ד, יכול הקורא לזרוק לרגע את הניקוד ולקרוא "שנינו", וזה מוסיף נופך.
<נעל חרג ממנהגו ופרשן את עצמו.>
השיר יפה, אך קשה לי להסכים עם המסר העולה ממנו: בשיר אין הכאה על חטא. וכאשר אין הכאה על חטא, אין יכולת לצמוח! כמו שאומר הרמב"ם, שאחד משלושת חלקי התשובה היא הכרת החטא, בנוסף על חרטה על העבר ותיקון לעתיד. וכאשר אחד משלושתם לא קיים, שיניך תמשכנה לאכול בוסר.
[ליצירה]
.
ב"ה
כרגיל, יפה ביותר.
זאת דוגמא טובה לחסרונות הניקוד - אם היית כותב בלי ניקוד, לא היינו יודעים אם במילה "יבצר" ה-ב' דגושה או לא, וכך בעצם המילה היתה מכילה את שתי המשמעויות - המשמעות הדושה והמשמעות הבלתי דגושה. בניקוד אתה חייב להחליט לפי איזה משמעות לנקד, וכך אתה מחליש את המשמעות השניה...
אבל בכ"ז לא רע בכלל.
[ליצירה]
מישי היקרה!
הדיון אתך על עניין הניקוד בוודאי לא ייגמר לעולם :)
אני מודע היטב לכך שלעתים הניקוד מגביל את הפרשנות, במקרים שכאלה לפעמים אני מוותר עליו (למרות שזו אובססיה, אני מודה).
מכל מקום, במקרה דנן הדגש בב' הכרחי (משלים את נ' הנפעל) והמלה בניקודה הנוכחי כוללת את שתי המשמעויות, שכמובן כיוונתי אליהן. חן חן על ההבחנה ועל ההתייחסות!
נ.ב.
שימי לב דווקא לרווח שיצא לי מן הניקוד. לולא ניקדתי את המלה "שִׁנֵּינוּ" נאלץ הייתי לכתוב בכתיב מלא "שינינו". וכעת שניקדתי ונמנעתי מהיו"ד, יכול הקורא לזרוק לרגע את הניקוד ולקרוא "שנינו", וזה מוסיף נופך.
<נעל חרג ממנהגו ופרשן את עצמו.>
[ליצירה]
***
השיר יפה, אך קשה לי להסכים עם המסר העולה ממנו: בשיר אין הכאה על חטא. וכאשר אין הכאה על חטא, אין יכולת לצמוח! כמו שאומר הרמב"ם, שאחד משלושת חלקי התשובה היא הכרת החטא, בנוסף על חרטה על העבר ותיקון לעתיד. וכאשר אחד משלושתם לא קיים, שיניך תמשכנה לאכול בוסר.
[ליצירה]
אוי, איך לא ראיתי את השיר הזה עד ההמלצה?!
טוב,
אני אובססיבית למצלולים, אז לאור משחקי המילים ושפע המצלול בשיר הזה, הוא בעיני אחד היותר-טובים שלך.
[ליצירה]
פייי, וואי וואי וואי
פשוט - כל שמות התואר הנפלאים והתקניים כבר נכתבו על ידי בהתייחס ליצירותיך.
אז עברתי לאלה שבסלנג.
ולמען הסר ספק, במידה ובכל זאת לא הובנתי:
מ ד ה י ם!
[ליצירה]
וואלק אתה...
ויש לי גם הצעה לסוף:
ג. אמרה הריבה: "יפה אתה וחתיך, ובוודאי שגורים על לשונך כל מימרות חז"ל מימי אביי ועד הרב עובדיה, הליכותיך נעימים ולשונך צחה. ואולם מתלבטת אנוכי, שאילו ביקשת ידי בשבוע שעבר הייתי נענית בנפש חפצה ובאהבה גלויה; אך פניתי ב"דוסידייט" ליעקב מגבעתיים שפרופילו כצפיחית בדבש, ומראהו כישי לפידות בכובע מצחיה, והעלם טרם ענה, ותוהה אנוכי אם מקובל שאחסה בצילך ואפטרנו ב'סוֹרי, יוּ וור לֵייט'?"
טרם כילתה הריבה את דבריה, נזכר שרוליק כי אף הוא השאיר אצל אחת הנערות הודעה ב"דוסידייט" לפני כמחצית השנה, ולא עלה בידו לזכור מה היה לה. נמנו וגמרו, שילכו איש לביתו ואשה לספרייתה, ולא יזוזו ממחשביהם עד שיבוא אליהו.
[ליצירה]
צריך להגיד: את כותבת מליגה אחרת ממש. כל מלה בשיר הזה מדיפה את ריחה המיוחד - אני מריח פה את ריח הרימונים והתפוזים ממש חזק, וגם את ריח העזים, ומרוב שהדימיון משתלט אני שומע את תל אביב הסואנת והשורקת (כבר בית הראשון, שעודה חוף וחול ושקמים).
השיר הזה מטלטל.
במיוחד "אני תועה בירושלים אתה בדרכים אל אלוהיך".
אוהד מאוד.
[ליצירה]
הדת שלך עברה התפתחות מרשימה באשר לזכויות של נשים. יש הרבה מה לכתוב על זה.
את האצבע המרשיעה כדאי להפנות אל הסוציולוגיה של הממסד הדייני, שלא רגיש מספיק (מלים עדינות לפני יום כיפור).
[וחוץ מזה, לפעמים יש מאבקים עקרוניים חשובים ביותר, שמרוב כוונות טובות מתעקשים להיות צודקים ולא חכמים, כלומר: אפשר היה לשחרר את האשה מזמן מכבלי הרשע בתחבולות מסוימות, אבל רוצים ללכת "בדרך המלך" כדי לשנות את האווירה בבתי הדין מן היסוד. אבל בשורה התחתונה: באמת שאי אפשר לשים את עצמי במקום אף טוענת רבנית שתהיה.]
[ליצירה]
שיר יפה, ידידי.
ולהלן השאלות:
(1) כלפי מי הדברים אמורים? האם אתה מכיר משוררים שכל שירתם דאווין, והם בעצם חלאות? או סתם יצורים עבשים ללא כל לחלוחית?
(2) בטח שמשה רבנו כתב שירים ("אז ישיר" ועוד, וכל התורה היא שירה אחת גדולה) אבל זה אשכרה לא משנה. המשפט "שנינו יודעים מי הגדול מבין שניהם" למה הוא טוב? כלום אפשר לה לאומתנו בלא אחד מהם?!
[ליצירה]
לאקומה נא!
אני מסכים לדברייך, ש"בפסיכואנליזה אכן יש
משהו, ויותר מזה, והיא אכן ריפאה". אפילו מאוד מסכים. גם בסיפור עצמו רואים שאחרי שהמטופל (אני) מקבל בפרצוף את משפט המחץ ("כי הרגל שלך משותקת"), הרגל משתחררת מהשיתוק. ברגע שהלא מודע הצליח לשדר את המסר בהצלחה, כבר אין לו צורך בשיטותיו הפרימיטיביות, האלימות.
אבל צדקת בזַהוֹתך ציניות מסוימת בסיפור, והיא מופגנת כלפי יהירותה של הפסיכואנליזה בחושבה שהיא יודעת הכול, ותמיד. אם חלמתְ על שעונים בלילה, זה אומר שהמחזור שלָך מתעכב. אם שברת את הרגל, אתה בוגד במישהי. וכמובן, איך אפשר בלי התסביך האדיפלי הקדוש, וחרדת הסירוס שכל גבר מאיתנו כמובן חווה. ואיך אמר רבנו זיגמונד: "אני מטפל במתנגדי שיטתי כשם שאני מטפל במטופלים בקליניקה".
האמת, נראה לי שתכל'ס אנחנו מסכימים.
אז שבוע טוב שיהיה לכולם, ו... תנו לסופראגו לנצח!
[ליצירה]
באיחור ניכר אני מגיב, ולא 'כפת לי.
(א) כי שיר כזה מקסים לא ראיתי כל כך הרבה זמן...
(ב) כי אתה מצליח לעשות שימוש כל כך מלאכי ונפלא בחריזה.
(ג) כי גם אני שירתתי באותו גדוד, ועשיתי טירונות באותו בסיס, ולא מלאני לבי לכתוב על זה שיר, להגביה עוּף מעל הג'יפה של הטירונות ולכתוב במבט-על. אשריך בעולם הזה, העולם הבא כבר קטן עליך.
[ליצירה]
ואני הקטן מוסיף: "היוצר הפילנטרופ": הנדבן הזה שבעיקרון כותב ב"במה" או ב"ביכורים" או בעוד אחד מהאלה או סתם למגרה, וסתם בגלל שכל מיני דוסים מעקצצים עלו על כישרונו הוא משלח בידם איזה יצירה ואומר להם "תעשו אתה מה שאתם רוצים, אתם לא צריכים ליידע אותי אפילו"; ויש המחמירים, ואומרים "ובלבד שלא תגיד לי מה אתה עושה עם זה".
נעל
[ליצירה]
מכיר את התחושה.
מתוארת יפה.
חייב לומר פה שאני לא מסכים עם תום. "חווית החורבן והגאולה" שהיא מתארת לא יכולה להחליף את האבל על בית המקדש.
זאת אומרת - ברור שברבדים מיסטיים,מופשטים, השורש של כל הטראגי בעולם הוא אחד, אבל ברובד אקזיסטנציאלי (=קיומי) אני לא מקשר בין הצער שלי, נגיד, על חבר שמת, או בחורה שזרקה אותי, או אבדן של כסף, לאבל על חורבן בית המקדש, שלא ראיתי בחיים, ושהתיאורים של דם הקרבנות שהגיע לגובה הברכיים בעזרה בערב פסח לא ממש עושים לי את זה.
זה קצת "איזי לייף" להגיד לעצמי: וואללה, לא מדבר אליי בית המקדש? לא נורא, ניזכר בכל ההתבאסויות שהיו לי בחיים, וזה בעצם אותו דבר.
יש משהו כן ואמיתי לשים את הדברים דוגרי על השולחן ולומר "עזובותי בית המקדש".
ומאידך, יפה בעיניי החלטתה של הכותבת לא להשלים עם המצב שאצלה "הכול אטום", ולבכות.
תגובות