[ליצירה]
הרוח נושבת בי. היא נושבת ממני את המבטים שלהם, את האוויר המת, את הצפיפות והכבדות
היא נושבת מהר יותר ויותר,קרה, חודרת את כל כולי, מסירה את כל הרגשות, כל המחשבות, עד שאני רק צינור חלול, שבתוכו נושבת הרוח. וחושך גדול, מכל הכיוונים – לא החושך שלהם, הוא כבר נשכח.
היא נושבת בעוצמה סוחפת עד שלא ידעתי דבר מלבד הרוח, וידעתי שהיא תישאר בי לנצח.
וכבר לא אכפת מהגדולים ומהמבטים שלהם ומהחושך הקטן שלהם ומהמקומות הצפופים ולא אכפת אם יחפשו, אם ימצאו אם יחזירו. ולא אכפת אם בחוץ תפסיק הרוח לנשוב והכול ייראה כאילו החושך שלי לא קיים. אין בי פחד.
עכשיו הכל נעצר.
[ליצירה]
שלום אלישע
אני לא נוהגת כך
אני אומרת מה מפריע לי
ומה נהדר בעיניי
אם הדס תאמר לי שרק יוצרים שיחמיאו לה היא מכבדת
לא אגיב כשאחשוב שניתן משהו לשנות כדי להתקדם.
ערב טוב
אמילי
[ליצירה]
למה את יותר קטנה ממני? (אני רוצה את שירי היומולדת שלך לעצמי..)
חמש-עשרה וארבע שנים. מדויק לגמרי.
לא יכולה להגיד שהבנתי הכל. במיוחד לא הבנתי חלק מהפסיחות, ואת השורה האחרונה.
וגם - הסוגריים "[עד הבוקר]" נראים לי לא נצרכים..
ניצן
(צופה תגובה בנוסח "נצרכים מאד, זר לא יבין")
[ליצירה]
קופץ לגובה
בואו נדייק.
מסיבה בלתי ידועה מחליטה יום אחד איננה לרדת לשאול. החוק השמימי קובע כי אלי השאול והשמים חייבים להישאר במקומותיהם, ואסור להם להיכנס אחד לממלכתו של השני. איננה מספרת למשרתת שלה אודות הסיכון שהיא מתכוונת לקחת, ומצווה על העוזר שלה נינשובור כי יפנה לשלושה אלים לבקש את עזרתם, במידה ולא תחזור. בעולם התחתון איננה עוברת דרך שבעה שערים, בכל אחד מהם היא מסירה פריט אחד מסמלי כוחה, לבוש או תכשיט בהם טמונים כוחותיה. לבסוף היא נשארת ערומה ומשוללת כוחות, ומתייצבת מול אחותה ארשכיגל, אלת העולם התחתון. איננה מנסה לגזול מאחותה את כס המלכות אבל נכשלת. היא נידונה למוות, וגופתה נתלית על מסמר הקבוע לקיר.
לאחר שעובר זמן רב, מבין עוזרה של איננה כי אירע אסון, וניגש אל האל החכם אנכי. אנכי יוצר שני יצורים מוזרים מתוך הלכלוך שמתחת לציפורניו, מעין בריות שמצויות בין האדם לאלים. לאותם יצורים נותן אנכי את צמח החיים ומימי החיים, ושולח אותם אל השאול. השניים מוצאים את גופתה של איננה ומחזירים אותה לחיים, אך ארשכיגל מפילה עליה הוראה: איננה מורשית לצאת מהשאול רק בתנאי שתשאיר אחריה תחליף לעצמה. איננה מסכימה, ויוצאת מהשאול כשהיא מלווה בשדים נוראיים, גם הם יצורים שבין האדם לאלים. איננה מטילה על בעלה דומוזי (תמוז) להיות מחליפה, והוא נידון לשהות חצי שנה בעולם התחתון, כשאחותו גשתיננה (אלת הגפנים) שוהה שם במחצית האחרת.
דומוזי (תמוז בבבלית ועברית) הוא אל הצמחייה ועבודת האדמה. תמוז, כמו שאמרנו, נשאר במצב בו הוא כלוא בשאול חצי שנה. תקופה זו היא הקיץ הלוהט, שמביא לכמישת הצומח והעלמות הירוקת. קינות שונות נכתבו אודות מותו השנתי של דומוזי, וטקסים סימלו את כליאתו בעולם התחתון ואת תקופת שחרורו. כוחו של דומוזי היה חלש יחסית לרוב שאר האלים, אך בני האדם הראו כלפיו כבוד גדול ודאגה גדולה, כל שנה מחדש נעצבים כשהוא נכלא וחוגגים כשהוא חוזר.
בגרסאות מאוחרות דומוזי איננו נכלא בשאול אלא מת ממש, וחוזר לחיים בסוף הקיץ – ממש כמו הצומח.
בצידי דרכים מאובקות - דווקא מצאה חן בעיני ההשוואה [אבל אני פריקית של מיתולוגיות...] אני חושבת שאבל על אובדן אמונה ותמימות הוא כאב, לא טוב יותר או פחות מכל כאב אחר - לא משנה אם אתה מונותאיסט או זקנה מקוננת לפני אלפיים שנה.
[ליצירה]
נמישה
דילגת על מושג חשוב בספרות, שמשמעותו תקבולת. קחו לדוגמא את השורות הבאות:
הארץ של שרון -
איננה ארצי [1-2]
הארץ של שרון -
ארצי איננה [11-12]