זוכרת ששאלת
אם אני עייפה.
לא ראית
את העיגולים השחורים
מתחת לעיני?
אולי חשבת שבכיתי.
אני עייפה.
לא שכחתי מה אמרת.
אני לא יכולה לישון
בשקט הזה.
יש שיר אחד
והוא הכי לבד בעולם.
אסתר אור נטובי
-
נולדתי בכ"א שבט התשד"ם, בעיצומו של החורף. נשואה באושר (לטענתו:) ) לשמואל-טובי-אור-נטובי. וזהו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ----- שיר דומה ודומיה עם נפש אחת הומיה [ליצירה]
- [ליצירה] כיסוי לצורך התגלות יפה שערפלת ולא סיפרת מה המאורע שהוביל לליל השימורים. ככה אין שום דבר שיסיח את הדעת מהפגישה עם החוויה כשהיא לעצמה, ומאפשרת הזדהות גדולה יותר. ממש יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] הייתי פה ונהנתי מכל רגע של קריאה. קוראת שוב, ולא מצליחה להגיב. וואו. תודה. [ליצירה]
- [ליצירה] בדיוק - אאוץ'. [ליצירה]
- [ליצירה] הממ... פעם ידעתי שהכל נכון. פעם ממש *ידעתי* את זה. ואז גם לי, כמו לכולם, הגיעו הספקות. אני חושבת שמה שבאמת מחזיק אותי עכשיו זה הזיכרון של הידיעה. זה היה כל כך מוצק פעם, שזה פשוט חייב להיות נכון, לא? עכשיו אני כבר לא יודעת כלום. [ליצירה]
- [ליצירה] אוף זה יותר מדי עצוב :( יהיה ג'? [ליצירה]
- [ליצירה] כל הכבוד אם מספיק אנשים יפרסמו כאן דברים כמו זה - אולי אני אפילו אצליח להפנים משהו מזה :-( [ליצירה]
- [ליצירה] לא יודעת. קשה לי עם החיוך הזה. ככל שאני חושבת על זה יותר ככה קשה לי להסכים עם זה. אני מבינה שזאת מרירות, אבל פשוט לא מסוגלת לקבל את הסוף הזה. אפילו החיוך של הסוף הוא לא חיוך אמיתי. זה חיוך של עליונות. חיוך שצובט בלב ולא נוגע בכלל בעיניים. וקשה לי עם זה כי יש כל כך הרבה חיוכים אחרים בעולם, חיוכים אמיתיים, שחבל לי שכל מה שיוצא כאן זה מרירות כזאת. מה לעשות, ככה אני. [ליצירה]
- [ליצירה] רוצה כבר גשם!!! (סליחה, לא יכולתי להתאפק.) דווקא אצלי החורף הוא ההפך מכיסויים. זה לגלות את הכל. אבל מילא. זה עניין אינדיבידואלי. [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים לחלוטין. הקטע בסוף צרם גם לי קצת, כשאת מסבירה לה על הקסם שברגע-שלפני-הנפילה. פילוסופיה קצת עמוקה מדי לילדה קטנה, לדעתי. חוץ מזה - נפלא. אי אפשר שלא להזדהות. [ליצירה]
- [ליצירה] המממ... הרעיון מעניין, אבל יש לי איתו שתי בעיות לוגיות קטנות - קודם כל, אם הלבה יכולה להמיס את הטבעת, איך זה שהיא לא ממיסה את הקופסה? ודבר שני - איך הלבה נשארה חמה בכל הדרך הארוכה מהר דום? (למרות שזה יכול להסתדר עם לחש פשוט, כמו שכולנו יודעים) אבל, טוב, יש את הגירסה הידועה בה גנדלף לוקח את פרודו על גבו של מלך הנשרים, והם זורקים את הטבעת מהאוויר הישר אל הר האבדון. אפילו טולקין הודה שהוא היה צריך לחשוב על זה קודם... לא משנה. העיקר שהשתעשעתי. [ליצירה]
- [ליצירה] רעיון יפה כל-כך! אבל למה כל האנשים שקופים? :-( [ליצירה]
- [ליצירה] מוכר. הרבה יותר מדי מוכר. רק שאצלי סבתא שלי אפילו לא זיהתה אותי לקראת הסוף... [ליצירה]
תגובות