מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה
=כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור
בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן?
אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
"ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה.
"אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות:
"אמותה! די במילתך!"
סחתיין על הפרשנות...
אך אבהיר כוונתי: המפתח להבין את הבית השני הוא באמת בלהבין את הסיפא של הבית הראשון.
האוהב בשיר לא מרגיש עצמו ראוי לעלמה - לא כבן זוג ולא כמשורר שישורר עליה ויקים לה זכרון לדורות כמו שדנטה הקים לביאטריצ'ה או פטררקה ללאורה (עטי לא יעמיד וכו') .
מאידך הוא רוצה בה. ומצד שלישי הוא אוהב אותה ורוצה בטובתה, והרי ידוע לו שהוא אינו ראוי לה.
מצד רביעי, הוא יודע שגם העלמא איננה רואה בו מחזר ראוי.
כל זה יוצר מעגל סגור שממנו אין להחלץ.
לכן כל השיר כולו צריך להיות מובן כציני ומריר.
"את כחול וכו'" : כלומר, מכיוון שאיני ראוי לך ורוצה בטובתך ומאידך את אינך רואה בי כראוי לך, הרי שאין לך אלא להפנות אלי עורף ולא להביט בי יותר. (ובסוגריים: אני רוצה בך! הסתכלי עלי!)
אגב, "הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" זה פשוט טוהר חיוכה...
כל השאר ממשיך כנ"ל: שלא תתני לי אפילו אפשרות לראות את קצה שמלתך ואז אין לי אלא למות כי אין משמעות לחיי בלעדייך - אם רק תרצי בכך.
כתבתי את זה לפני הרבה שנים כך שאל תדאגו :-)
[ליצירה]
הניתוח השבועי שלי
מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה
=כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור
בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן?
אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
"ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה.
"אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות:
"אמותה! די במילתך!"
[ליצירה]
סחתיין על הפרשנות...
אך אבהיר כוונתי: המפתח להבין את הבית השני הוא באמת בלהבין את הסיפא של הבית הראשון.
האוהב בשיר לא מרגיש עצמו ראוי לעלמה - לא כבן זוג ולא כמשורר שישורר עליה ויקים לה זכרון לדורות כמו שדנטה הקים לביאטריצ'ה או פטררקה ללאורה (עטי לא יעמיד וכו') .
מאידך הוא רוצה בה. ומצד שלישי הוא אוהב אותה ורוצה בטובתה, והרי ידוע לו שהוא אינו ראוי לה.
מצד רביעי, הוא יודע שגם העלמא איננה רואה בו מחזר ראוי.
כל זה יוצר מעגל סגור שממנו אין להחלץ.
לכן כל השיר כולו צריך להיות מובן כציני ומריר.
"את כחול וכו'" : כלומר, מכיוון שאיני ראוי לך ורוצה בטובתך ומאידך את אינך רואה בי כראוי לך, הרי שאין לך אלא להפנות אלי עורף ולא להביט בי יותר. (ובסוגריים: אני רוצה בך! הסתכלי עלי!)
אגב, "הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" זה פשוט טוהר חיוכה...
כל השאר ממשיך כנ"ל: שלא תתני לי אפילו אפשרות לראות את קצה שמלתך ואז אין לי אלא למות כי אין משמעות לחיי בלעדייך - אם רק תרצי בכך.
כתבתי את זה לפני הרבה שנים כך שאל תדאגו :-)
[ליצירה]
בענין התפילה ביתר הסבר :
וכי אתם חושבים שתשכנעו את ה' במשהו או שתידעו אותו או שתחמיאו לו (אינני מוכן לקבל שום הסברים לגבי הההשפעה הסגולית של התפילה , שהאמונה בה לא שונה לדעתי מהאמונה בהשבעות אליליות)
אלא שההסבר צריך להיות, שהמתפלל (בלי לעשות את החישובים שלי) ממילא משפר את מעשיו וממילא כתוצאה מהם יוצא נשכר (או שלא ואז תפילתו אינה מתקבלת)- זאת לגבי התפילה האישית
לגבי התפילה הצבורית ראו מה שכתבתי לגבי קרבנות (בעקבות הרמב"ם)
וביתר בירור: הנימוסים (הציביליזציוניים במהותם) נועדו לשקף בסגרת הציביליזציה את הנטיה הטבעית של האדם להתמזג אם האורגניזם הקוסמי ו"אחר הפעולות וגו'"
[ליצירה]
הוא מה שאמרתי -הם מודים שהמוסדות האשכנזיים הם ברמה יותר גבוהה
אולי במקום לחפש להתקבל אליהם, ינסו לפתח את מוסדותיהם שלהם
העובדה שבחירי ש"ס (הן הפוליטיים והן התורניים ) שולחים את ילדיהם למוסדות אשכנזיים מראה שאין להם מספיק "גאוות-יחידה". וכל עוד הם ימשיכו לעשות כך , היא גם לא תתפתח.
זה מזכיר לי את הרבנים שלנו ששולחים את ילדיהם למוסדות חרדיים.
בזה הם למעשה מודים שה"יהדות האמיתית" היא היהדות החרדית ואילו הם רק "יורדים לקליפות לדלות ניצוצות"
יש שתי אמרות של הרב מ.צ. נריה זצ"ל שלדעתי ראוי שיקפיצו כל דת"ל גאה:
-אני מעדיף שבני לא יאכל אצלי מאשר שלא אכל אצלו
-(לשאלת האדמו"ר מוויז'ניץ - מדוע מרשים בכפה"ר בלוריות) שיהיה יותר קל למשוך אותם מן המצולות
[ליצירה]
בזמנו כתבתי על כך תגובה באנגלית (לא הייתה תחת ידי מקלדת עברית) וחבל שמחקוה
כתוב יפה מאד:
הן מבחינה צורנית : המשקל האחיד והחריזה (חבל שלא כתבת יותר יצירות כאלה כי בהחלט יש לך לזה כשרון)
הן הנושא : תנ"כי אצילי וקלאסי
והן מבחינת התוכן:
כאבה של וושתי שאנו כ"כ אוהבים להשמיץ כי אינה "משלנו"...
[ליצירה]
בהחלט מתוחכם..
הביקורת על פולחן הכותל
הסבה שאין תגובות זה כי השם של הקטע יוצר אשלייה
שהנה, יש פה עוד שיר בנאלי על הכותל, בדומה לתמונות האלו שתולים סמוך לכניסה אל הבית, ולכן אפילו לא טורחים להתבונן בו.
אלא שפה מתגלה הטעות - השיר מדמה את הכותל לקירות בית הכלא ולמחיצה כביכול בינינו לבין ה'
תגובות