[ליצירה]
שיר מדהים. אין מילים בפי. בואו לראות! זה פשוט מוש-לם! החריזה, המשקל, הכל עשוי כ"כ בקפידה. פשוט אין מילים. וגם התוכן פסדר.
(הממ, מעניין למה החריזה והמשקל מושלמים.. טובי, לגלות להם?)
[ליצירה]
מה?
להקפיץ את הסיפור החמוד הזה? איזה סיפור חמוד?! כמעט חטפתי התקף לב מחדש בכל שורה. נראה לי שנלחצתי כמו אמא של המספר בערך.
איזה יופי זה, הלוואי שגם אני הייתי יכולה לא להתקבל על הדעת.
[ליצירה]
אודיה, אני מסכימה בכלליות עם ההארה שלך, אבל לטעמי הפתרון הנכון הוא להוריד את ה"ללמוד", ולכתוב משו כמו
"ואולי לא ידענו
שפשוט הוא לא סתם."
ולא משנה באיזו חלוקה.
[ליצירה]
צחית יקירתי, אולי כדאי שתסתכלי בשם השולח של התגובה? מי שכתב את התגובה זה *אני* ולא נגה.
עתה, את מוזמנת לקרוא שוב את תגובתי בידיעה שאני לא נגה :-)
וסתם, למקרה שלא שמת לב - כל מה שאמרתי היה בצחוק. אני מצטערת אם לפעמים אני לא ממש מובנת, ואנשים לוקחים אותי קשה מדי. הייתי צריכה להוסיף איזה סמיילי או שניים.
[ליצירה]
הערות, הערות!
ב"ה
קודם כל הערות על התגובה שלך - זה לא נח מיקל מקהילתקודש חפיפנבערג, זה נח שמייקעל מישיבת עויישה חיים! אבל נסלח.
ובקשר ליצירה - מה, זהו?
ומה עם החייל? ומה עם המתנחלת עם התיקים? כלומר, שמחמית זה לא מספיק, יש עוד סוג של מתנחלות, כאלה שלא ממלמלות ולא מחפשות אנשים הגונים. אה, ויש את הסוג החשוב ביותר של טרמפיסטיות, שזה אני כמובן! סוג של בחורות מסכנות שמסיימות שבוע ארוך ומייגע של עבודה ומחכות באיזה צומת די סואנת בין ירושלים לת"א, מקום כזה ששום נהג צפונבון מהמרכז לא עוצר לטרמפיסטים, ואפילו לא לטרמפיסטיות, ופתאום קולטות איזה מכונית שעוצרת, באות לשאול אם זה לירושלים, ורואות את הפרצוף שליד הנהג מחייך חיוך ממזרי כזה ואומר "לירושלים" ו"זאת הזדמנות טובה לנקום"... אז הן נכנסות למכונית באכזריות, וגורמות לממזי לסובב את צווארו כליל כדי לשוחח איתן לכיוון המושב האחורי. והכי נחמד זה שהן שואלות אם אפשר לעשות שיחה וממזי מגיש להן את הטלפון שלו, וד"ל. אין ספק שזהו הסוג המשמעותי ביותר של טרמפיסטיות.
אה, ונהנתי מהסיפור, אגב.
תגובות