זה נשבר אצלי בידיים.
באצבעות מדממות
בלב שותת
ניסיתי לגחון, לאסוף את הרסיסים
ולא הצלחתי.
במקום זה רק
התמלאתי עוד ועוד דם.
נתקפתי אימה גדולה:
עולמי מונח לפני
ואין בידי לעשות
מאום.
[ליצירה]
.
השיר חזק ומרשים מאד.את יוצרת ייחודית ומוכשרת מאד ואני רצה לקרוא כל שיר חדש שלך, ואף פעם לא מתאכזבת.כתיבה מיוחדת וזוית הסתכלות מקורית.במיוחד טובה לי השירה הנשית כל כך שלך, שנותנת פן עמוק ומיוחד לכל מיני חוויות נשיות יהודיות.
לגבי השיר הנוכחי: הסוף חזק מאד.אבל לא הבנתי בקטנותי את העניין של התהפכות המינים - מה זאת אומרת שהוא מברך על הנרות?של מי הנר שאנו מתפללים שיכבה?יש מצב להסברים קצרים או שזה לא לענין?אני אשמח בכל אופן...
[ליצירה]
*
אותי זה לא הצחיק. אולי כי אני מכירה מקרוב סיפור כזה, של זוג שהתחתן ושבועיים (!) אחרי החתונה גילו אצלו סרטן. תוך שנה (שנה של בדיקות וטיפולים וסיוט) הסיפור נגמר. הוא מת והיא היום אלמנה צעירה.
אז ניסית להיות שנון, אבל לי זה עשה צמרמורת.
בכל זאת מילה טובה - אתה שנון וטוב באופן כללי. גם אם במקרה הזה הנושא בעייתי לדעתי...
[ליצירה]
.
ובאמת ההווה הוא רק הרף עין, ומה שהוא ממשות הוא העבר והזכרונות שחיים בנו תמיד. כל רגע הוא חסר ממשות אם אינו נשאר חרוט בזכרוננו למשך הרגעים שיבואו.
משחקי המילים מוסיפים הרבה (אטי-אתי).
"מפרפרים" הזכיר לי שיר נשגב של יאיר שגיא על התפתחות השלבים מגולם לפרפר (לרוץ לחפש ולקרוא);
והעפר - סוג של אסוציאציה - מתחבר לי ל:
...כמה מים צריך להוציא מן העפר,
ולכסות כשקר ולנחם כשנשבר
ובסוף נגמר, ובסלע נשארים קוי מתאר.
(ציטוט חופשי מהזכרון, מה שמראה על כמות הפעמים שקראתי את השיר הזה...)
תגובות